אם יש משהו בכ"ט בנובמבר 2017 שבולט בהיעדרו זה הגניוס היהודי. וככל שחברה חכמה פחות היא שוביניסטית יותר
הטור הזה תופס אתי בד-יוק בכ"ט בנובמבר, במלאת שבעים שנה להכרזה באו"ם על גבולות החלוקה. חוץ מזה שמדובר ביום הולדתו של אחד מחברי נעוריי הוותיקים (מזל טוב, אמיר), הרי שהיום הזה, כפי שהוא נחגג השנה, מבטא את הפער בין מה שרצינו להיות, למה שנהייה מאתנו.
מהשאיפה לחברה שוויונית וצודקת, חברת איכות, הפכנו לחברה לא שוויונית, לא צודקת, ואם להתייחס לקריאה של שגריר ישראל באו"ם לשמאל להתחבר ליום הזה (הלו! לימודי ליבה בסיסיים: האצ"ל הוא ששאף לטרפד מימין את ההחלטה!) – הרי שאנחנו מתאפיינים גם בבורות מביכה ומבישה. אם יש משהו בכ"ט בנובמבר 2017, שבולט בהיעדרו זה הגניוס היהודי, שנראה שנמחק בשבעים השנים הללו כמעט עד עפר, וככל שחברה חכמה פחות היא שוביניסטית יותר. בדוק.
אז בואו נדבר על שוויון. השבוע עסקנו בעיקר במי שעיקר האג'נדה שלהם היא אי-שוויון. החל מכנס שנועד לקירוב החרדים למפלגת העבודה – כשעל הבמה בהזמנה הרשמית נרשמו נואמים גברים בלבד, וכלה בשבעים קצינים במילואים, שלא ראויים לטעמי לשרת בצה"ל כלל וכלל, ודאי שלא להיות מפקדים, שקראו לרמטכ"ל לבטל את פקודת השירות המשותף, ולא רק אותה – אלא שילוב בנות בצה"ל בכלל.
בשני המקרים, מדובר בקלאסיקה של הגזענות המגדרית וההדרה, כשהמקרה השני נופל לקטגוריה הלא מחמיאה של שהפרוטוקולים של זקני ציון, רק נגד נשים. כל הנימוקים והתירוצים כבר נכתבו בספר ההדרות וה'התגזענות' לדורותיה. יש נשים באולם (אז למה לא בהזמנה ועל הבמה?), מי שמרכזת את הכנס היא אישה (אז?), מה את רוצה מהגברים הדוברים – שלא יסכימו לדבר? (כן, זה בדיוק מה שאני מצפה מכל גבר שרואה שמימינו ומשמאלו יש רק גברים, בהזמנה רשמית או על כל במה שהיא).
ומה אם הבנות באמת "מחלישות את צה"ל"? (הן לא), ומה אם הן תיפולנה בשבי? (רוב השבויים במלחמות ישראל, נאנסו באכזריות בשבי. זה לא טריטמנט ששמור לנשים. פשוט נשים, מסמלות לעלובי הנפש הללו את הכבוד הריק מתוכן שלהם, כי אין להם איך למלא אותו מתוך עצמם), ומה תגידי על כך שמורידים את הסטנדרטים עבור נשים? (לא מורידים עבור נשים, אלא מתאימים לשדה הקרב העדכני ולבני אדם בכלל – שכן אין צורך ב"סטנדרטים" הללו, הם במפורש אמצעי מיון שגובל בניסויים בבני אדם – בבחינת "מי שלא נשברים/ות פיזית מהעמסת יתר, נשארים").
רוצים להישאר מעודכנים?
מאוד מעייף, העיסוק הזה באי-שוויון. הישגים שחשבנו שהשגנו וניתן להמשיך מהם הלאה, נסוגים לאחור בידי זרמים חשוכים ועכורים בתוך החברה הישראלית, ששייכים בעיקר לתפיסות פונדמנטליסטיות הן במובן הפוליטי, הן במובן הדתי והן במובן החברתי. הפחד שאוחז בתלויים על קרנות המזבח של עולם ישן ונכחד, גורם להם לירות בכל התותחים: לשקר, לנקוט באלימות, לפעול כבריונים, לעבור על החוק, מה לא. הדוגמאות שהבאתי כאן, התפרסמו בתקשורת (ובעניין הצבא – קבלו מענה מרשים של 350 קצינים וקצינות שחתמו על מכתב הפוך).
אלו לא המקרים היחידים בהם עסקתי השבוע. מה עם, למשל, תקצוב שווה לנשים ולגברים בספורט? איך מעיזות רשויות מקומיות לתקצב נשים בין שליש למחצית מתיקצובם של גברים? הן מעיזות, כי עד שלא נקום כולנו ונעשה לזה סוף – הן יכולות.
מה המסקנה שלי מכל הסיפור הזה? שככל שהשוביניזם האגרסיבי הזה גולש יותר ויותר לפעולות קיצוניות, הוא חושף את בסיסו המעורער. זה לא יעזור להם. אם יש מהפיכה שלא מפסיקה לרגע מזה מאתיים חמישים שנה, עד שתשיג את מטרותיה, זו היא המהפיכה הפמיניסטית.
