מותו הטרגי של אמיר פיי גוטמן ז"ל היה הטריגר של כל ה"הייטרים" בעולם לצאת מקונכיות השנאה שלהם. לא אותו הם שנאו, אלא את אלו שהיו עצובים על מותו. "יש עוד טרגדיות בעולם", כתבו עשרות מחברי הפייסבוק שלי, "תפסיקו את פסטיבל העצב הזה", "די לפוסטים הבוכיים על לכתו של זה שהציל את אחייניתו וטבע, היו עד כאלה ועליהם אף אחד לא כתב פוסטים".
ואני רק שואלת, האם אין מספיק עצב לכולם? כי לי יש דלי של עצב שלא נגמר לעולם. אני יכולה להיות עצובה גם על משפחת סלומון שנטבחה באכזריות יום לפני מותו של גוטמן, גם על גוטמן עצמו, גם על אלו שטבעו לפניו וגם על אלו שיבואו אחריו. הסירו דאגה מלבכם, הייטרים יקרים, יש לנו מספיק דמעות לכולם.
למרות מוצאה של המילה, "הייטרים" הם לא רק אלו שנהנים לשנוא, הם גם אלו שנחנו באכפתיות יתר, אבל לא אכפתיות מהסוג הטוב. פשוט אכפת להם עד עמקי נשמתם מה אחרים חושבים. והם בכל מקום, לא רק על ברשתות החברתיות. רק תנסו לעשות משהו שמרגיש לכם נכון והם יגדילו ראש ויטנפו על מעשיכם לכל עבר. רבתם עם מישהו בתור לקופה בסופר? כבר יהיה מי שיתערב ויבקר את מעשיכם. הבת שלכם אכלה ערימת ממתקים בגינה הציבורית? כבר תשמעו מאיזו אמא בריאותית כמה הממתקים האלו הם רעל, אתם מצדיקים את המחאה נגד החלטת המדינה לאסור אימוץ לזוגות להטבי"ם? למה לא מחיתם על זה שלא נותנים לנשים חד הוריות לאמץ?
לפני מספר שנים עברתי תהליך התחזקות. יש שיגידו חזרה בתשובה ויש שיגידו השתגעה על כל המוח. לכל בני האדם, גם אלו שלא מכירים אותי טוב, היה חשוב להודיע לי שאני מתחזקת כי אני חלשה, כי קשה לי, כי איבדתי את הצפון. בעולם הדתי היו את ההייטרים שתקפו מהצד ההפוך. להם היה חשוב להגיד את דעתם על אלו שלא מאמינים באלוהים. ואני עמדתי שם בין שני העולמות, בין קודש לחול, וגיליתי שלא משנה איפה אני אהיה מונחת בעולם, יבקרו אותי בשנאה ששייכת רק לאנשים שבטוחים שהם יודעים הכל.
כל צעד ושעל שלכם יקבל ביקורת מההייטרים. וגם הם מתחלקים לשני סוגים. יש את אלו שיתקפו אתכם ויסבירו למה כל מה שאתם עושים הוא בערך הטעות הכי גדולה בעולם, ואלו שפשוט יצחקו על זה. בגלל שבאופן כללי אני בעד הומור, אלו שצוחקים על אחרים פחות מפריעים לי. אם יש סיבה לצחוק, יאללה תעמיסו, הרי גם ככה הכול כל כך עצוב פה. אני מדברת על אלו שיתקפו אתכם על מה שאתם עושים ואף ירחיקו לכת וממש יאמרו את דעתם באגרסיביות. כי להיות הייטר ברשת החברתית זה קל ולא מזיק, אבל להיות הייטר בתור למגלשה בפארק המים שפיים למשל, יכול להיגמר, כמו שראינו בשבוע שעבר, באלימות. וככה זה נגרר, רק בגלל שלכולם כל כך "אכפת" מאחרים.
וככל שאני מתקדמת בכתיבת הטור הזה אני קולטת שגם הוא הייטרי (כי אני מבקרת הייטרים), מה שמסביר שכולנו חוטאים מדי פעם בהייטריות, ואולי זה עוד תוצר גנטי של המוצא הים התיכוני שלנו (כמו חוסר יכולת מינימלית לעמוד בתור, חוץ מהתור לויזה בשגרירות ארה"ב), אז רק שימו לב באיזה צד של ההייטריות אתם.
