יעל גולד ראתה, לצערה הרב, כבר הכל. בעוד כחודש היא מסיימת את תפקידה לאחר חמש שנים כמנכ"לית עמותת "ל.א. לאלימות נגד נשים" מהרצליה שמתפעלת קו חירום לנשים ולילדים שחווים אלימות בבית ומחזיקה שני מקלטים קבועים באזור השרון. מקלט שלישי נפתח רק לפני שבוע במתכונת חירום בעקבות המצוקה הקשה עקב העלייה בשיעור הנפגעות, והזעקה שהקימו בעמותה עקב העומס הגובר בעת האחרונה. בכל המדינה יש 14 מקלטים, בכל מקלט כ-12 נשים שנסות מהבית על חייהן וילדיהן – מה שמעלה את התפוסה לכ-40 איש במקלט.
מנתוני המשטרה עולה כי מ-1 במרץ 2020 ועד 2 במאי, התקופה בה נקראו תושבי ישראל להישאר בבתים עקב משבר הקורונה, נרשמה עליה של 16 אחוז בכלל התיקים בעבירות בין בני זוג ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. באותו זמן חלה עליה של 15 אחוז בכלל התיקים הנוגעים לעבירות במשפחה. מספר הפניות למוקד 105 (המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת) באותה תקופה עלה ב-50 אחוז.
"בחודש שעבר היו 33 פניות ביום בממוצע מכל רחבי הארץ", מעידה גולד, "מוקד החירום שלנו כמעט קרס בסוף השבוע האחרון. המתנדבות עבדו כל הלילה, פנייה אחר פנייה. אני חושבת שזה היה פי חמישה מאשר בתקופה שלפני הקורונה. המקלטים מלאים עמוסים, וגם מקלט החירום שפתחנו. אין ספק שחלה עליה בעקבות משבר הקורונה ובקרוב נראה עליה גדולה יותר. זה רק קצה הקרחון. הרבה מאוד נשים שהיו כלאות בבית עם הבעל האלים אפילו לא יכלו להגיע להתלונן. עכשיו, כשהסגר יפתח, אני מאמינה שהרבה מאוד נשים ירגישו בטוחות לגשת ולהגיש תלונות. אלו נשים שבורחות ומצילות את עצמן ואת הילדים".
לגולד ברור למה האלימות מרימה ראש דווקא עכשיו. "אנחנו התרענו מההתחלה. צפינו את זה. משבר הקורונה יצר מצב שבו שמו את הטורף ואת הנטרף יחד בתוך כלוב. אז מה מצפים שיקרה? מדובר ב-24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שאותה אישה לא יכולה אפילו לזעוק לעזרה. תוסיף לזה את כל החומרים שמהם אפשר להכין את הפצצה הזאת כמו חרדה קיומית ולחצים כלכליים והרי לך פיצוץ. אם נשים וגברים מספרים שבבית נורמטיבי יש 'בית משוגעים' עם שלושה ילדים שנעולים בבית, אז תחשוב על בית עם גבר אלים שלא יודע לשלוט בכעסים שלו ולא שולט על עצמו. זה מתפרץ. יש נתונים על שתי נשים שהתאבדו בשל אלימות בבית בזמן הקורונה ושני גברים אלימים ששמו קץ לחייהם מכיוון שהם התחילו טיפול שהופסק".
חיים עם טרוריסט
ביום חמישי שעבר, לקראת חצות, מתקבלת בעמותה פנייה מהמשטרה. "אישה שהגיע לתחנה עם ילדה בת שמונה שנרדמה שם", מספרת גולד, "האישה ברחה כי בעלה איים שירצח אותה והתחיל להשתולל באלימות מאוד קשה. ופשוט באמצע הלילה היא ידעה שאם היא לא תיקח את הילדה ותעוף היא בבוקר לא תהיה. היא עוברת בתוך הבית גיהינום. זה בית שאתה שבוי בו. זה אמור להיות המקום שמגן עליך, במיוחד בקורונה. כולנו ברחנו לתוך הבתים כדי להגן על עצמנו מהקורונה, והמקום הזה הופך למעשה להיות מלכודת מוות. אני לא מתכוונת לזה בצורה המליצית, הרבה מהן באמת מוצאות את עצמן מתות. גם נשים שלא נרצחו, הנשמה שלהן נרצחת. הן בפוסט טראומה נוראית. תחשוב על אישה שכל הזמן חושבת שהיא כל רגע עלולה למות. היא חוטפת מכות רצח ולא יודעת מתי זה ייגמר ומאיפה זה יבוא לה שוב ומתי. היא חיה בפחד תמידי שאם היא נושמת לא בסדר או עושה תנועה לא בסדר היא תחטוף מכות חסרות פרופורציה. זה לחיות תחת טרור. זה להיות שבוי עם טרוריסט שמחזיק בידו פצצת זמן. זה פחד תמידי גם על מה יקרה לילדים. יש סיפורים על ילדים שהאמא מכניסה אותם מתחת למיטה כדי שאבא לא יראה ויתעצבן וירביץ להם. זה להיות נעולים בחדר ולא לצאת, כי כשאבא מרביץ לאמא הם לא רוצים להיות שם. זה ילדים שכשהם מגיעים אלינו הם מרגישים הקלה. 'סוף סוף אני ישן לילה בשקט'. הם לא ישנים בלילה כי הם פוחדים שאולי אבא ירצח את אמא. הם חושבים 'אולי אני אתעורר ואמא לא תהיה שם', כי הם עדים למכות האלה. אתה לא יכול לתאר לעצמך בכלל שילדים יכולים לחוש כך".
יעל גולד מנכ"לית ל.א לאלימות נגד נשים. צילום אור גפן
וזה קורה בבתים הכי נורמטיביים, גם בשכונות הקשות וגם בהרצליה פיתוח למשל. "הנה, אחת באה ממש עכשיו עם הג'יפ היוקרתי שלה. זה חוצה מגדרים ורמה סוציואקונומית. רק עכשיו כולם הזדעזעו מהרצח של מיכל סלה ז"ל. עובדת סוציאלית מבית טוב. אף אחד לא חסין. הגיעה אלינו בחודש האחרון אמנית מאוד מפורסמת שפנתה לקו החירום לאחר שבעלה איים שירצח אותה. הוא חתך לה את כל הבגדים, השתולל בבית. גם זה קורה. התופעה של חוסר שליטה על כעסים היא לא רק באוכלוסיות מסוימות".
בפני מי את מתריעה?
"זעקנו מול משרד הרווחה וישבנו בוועדות בכנסת בוועדה למעמד האישה".
יש אוזן קשבת?
"יש אוזן קשבת מצד הוועדה כי יושבת בראשה חברת הכנסת איידה טומה סולימאן שדאגה למקלטים במגזר הערבי, אבל מעבר לזה שום דבר".
מה זה שום דבר?
"שרק לפני שבוע נפתח מקלט נוסף, מעט מדי ומאוחר מדי. חברי כנסת לא מגנים רציחות. בשנת 2015 קמה ועדה בין משרדית בשיתוף המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים משרד החינוך ומשרד הרווחה במטרה לבנות תוכניות להתמודדות עם אלימות כלפי נשים. המסקנות היו רחבות, כולל טיפול בגבר האלים שאם לא יהרוג אותה מחר הוא יהרוג מישהי אחרת. האישה לא יכולה לחיות כל הזמן במקלט. היא צריכה לצאת מתישהו ואז מי מגן עליה? זה מה שקרה ברצח של מסטואל אלאזה ז"ל בחולון. היא הייתה במקלט ויצאה והוא שוחרר לפני הזמן, למרות שהעובדת הסוציאלית משירות בתי הסוהר טענה שהוא לא כשיר. הוא שוחרר על התנהגות טובה ובגלל הקורונה ובא הביתה ורצח אותה. בוועדה הקצו 250 מיליון שקל לפרויקט בחמש פעימות – 50 מיליון בכל שנה. עד היום חולקו 20 מיליון בלבד. יושב בנימין נתניהו עם אשתו באחד המקלטים ביום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, זה היה לפני שנה, ואומר נעביר ונעביר והוא לא העביר. אז נכון שכבר שנה אין מממשלה, אבל נשים נרצחות פה. אי אפשר לעבור על סדר היום".
צריך להתחיל כבר בגני הילדים
עמותת "ל.א. לאלימות נגד נשים הוקמה בהרצליה על ידי כלת פרס ישראל, רות רזניק, לפני 43 שנים, בשנת 1977, במטרה להציל נשים וילדיהן הסובלים מאלימות במשפחה ולאפשר להם לצאת לחיים חדשים באמצעות הענקת מקלט, טיפול מקצועי והכשרה מקצועית ולשמש להם פה לשינוי חקיקה והגברת המודעות בחברה לנושא האלימות במשפחה. בעמותה 47 עובדים.
איך אתם מסתדרים כעמותה?
"אנחנו ממומנים חלקית על ידי משרד הרווחה הוא משלם פר אישה שמגיעה למקלט מה שמכסה 80 אחוז מההוצאות. השאר מתרומות. עכשיו אנחנו צופים שעם המצב הכלכלי הקשה התרומות יקטנו. אנחנו מקווים שלא תהיה בעיה ושמשרד הרווחה יפצה או שיגדיל את התמיכה שלו".
המקלט לנשים מוכות בשרון
אז אתם מצליחים להסתדר עם מה שיש?
"מצליחים עד כה. קיבלנו עכשיו תרומה מחברת מובילאיי שעזרה לנו מאוד בתקופה הקורונה. תחשוב שהיו לי במקלט 25 ילדים שאני צריכה לטפל בהם מהבוקר עד הלילה. לא ילדים פשוטים בלשון המעטה. הם צריכים להיות סגורים ואי אפשר להחזיק 25 בקבוצה אז פיצלתי אותם והבאתי מדריכים. זו ממש קייטנה. ויש גם למידה מרחוק. בבית רגיל זה קשה, אדרבא עם 25 ילדים פוסט טראומטיים שחוו דברים לא קלים. הם מקסימים אבל כל אחד מהם צריך את היחס האישי. ויש גם את העלויות של חומרי חיטוי, מסכות, ואלכוג'ל וכפפות שהיינו צריכים לספק, זה לא פשוט".
גולד אומרת בפתיחות שלצערה העמותה עדיין קיימת. "המטרה שלנו היא לצמצם את תופעת האלימות כלפי נשים. אנחנו פועלים בכל מישור אפשרי והנה אנחנו עדיין פה. העבודה מאוד אינטנסיבית, אף שמדובר בתפקיד מאתגר עם שליחות. אני אומרת את זה גם בשמי וגם בשם העובדות האחרות בעמותה. כל מי שעובד בעמותה מאוד מחויב, אחרת קשה לשרוד. חלק מהעובדים כאן 20 שנה ויותר. זה די.אן.איי מיוחד. או שאתה בפנים או נפלט מהר. זה לא מקום עבודה, זה מקום עם נשמה. אתה צריך להיות מחובר אחרת לא תחזיק מעמד. לפעמים ב-11 וחצי וב-12 בלילה אתה מקבל פניות. אתה חושב שאתה הולך לישון ופתאום כל הלילה שלך מתהפך. אתה מקבל אישה והיא מנסה לברוח כי קשה לה והיא רוצה את הילדים שלה, האחת רבה עם השנייה, הילד פתאום נופל או שפתאום בעל מגיע למקלט, גם זה קורה. אין לך רגע דל. יום העבודה לא נגמר אף פעם וכשצריך אותך אתה שם. אם תשאל אותי מה החזיק אותי עד כה בתפקיד? מספיק שהצלחתי לעזור לאישה אחת".
מה צריך לקרות כדי שלא יהיה צורך בעמותה כזו?
"זה מתחיל בחינוך. אם לא יחנכו כבר בגיל צעיר, בגנים ובבתי הספר, אז שום דבר לא יעזור. במקום להגיד לבן 'אתה לא גבר, תרביץ', צריך ללמד אותו לשלוט ביצרים שלו ועל הכעסים שלו ושמכות זה לא הפתרון. מנגד, צריך ללמד בנות שתדענה שזה לא מגיע להן ושזה לא נורמלי שמרביצים להן, ושאם היא ראתה את זה בבית אז זה לא בסדר. וגם תרבותית – יש תרבויות שזה בסדר להכות את האישה וכל עוד לא נחנך אחרת זה ימשיך ויהיה. ואחרי כל זה, גם אם מערכת המשפט לא תעניש כמו שצריך אז אין לגברים האלה מה להפסיד. צריך גם שהמשטרה תתייחס לזה הרבה יותר בכובד ראש. נשים פוחדות להתלונן. בשנה שעברה 50 אחוז מהתלונות היו מוכרות למשטרה. איך לא עשיתם כלום?".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
