ניצחון הרוח. דב פלד בן ה-95, יליד 1927, הוא תושב כפר סבא מאז שנת 1949. הוא שרד את תופת השואה כשהיה נער בן 12, וכעת מספר את סיפור הגבורה שלו. במשך חמש שנים זוועתיות הוא נחשף לאובדן מרבית בני משפחתו, שרד את מצעד המוות בטרייזינשטט, והצליח בהמשך להקים משפחה לתפארת. עד היום מתקשה דב להסביר את הישרדותו: "קשה להסביר, זה כנראה רק עניין של מזל", הוא אומר. אחותו, היחידה ששרדה, נפטרה לפני שש שנים. היום, יום חמישי, במסגרת הטקס המרכזי שייערך ליד האנדרטה לשואה ולגבורה בעיר בבית העלמין הישן ברחוב נורדאו ידליק דב משואה ליד האנדרטה לשואה ולגבורה.
דב הוא ממקימי עמותת אלומה בכפר סבא. העמותה שהוקמה בשנת 2010 עוסקת בהנחלת מורשת זיכרון השואה והגבורה לדורות הבאים, וכן מפעילה בין היתר פרויקטים חינוכיים שמתקיימים לאורך כל שנת הלימודים. לפני שלוש שנים השתתף דב פלד בתיאטרון עדות עם בני נוער, ששיחקו את תפקיד הניצולים. בשנתיים האחרונות מאז הקורונה הוא מקפיד לא לצאת מפתח הבית, וכך גילה את נפלאות טכנולוגיית הזום באמצעותה הוא מקיים שיחות אונליין עם בני נוער בבתי ספר ומספר את סיפור חייו.
דב מגולל את מסע התלאות שלו בשואה במשך חמש שנים, מגיל 12 ועד 17: "הוריי נספו בשואה בשנות ה-40 לחייהם, אחותי שרה נספתה עוד לפני שהספיקה לעלות לכיתה א' ואחי נספה בגיל 15, רק אני ואחותי הגדולה נותרנו בחיים, הייתי אז בן 12. שבוע לאחר שהנאצים נכנסו אלינו הם ריכזו את כל הגברים במגרש גדול והפולנים הצביעו על כל יהודי שהיה קומוניסט, הנאצים לקחו אותם מבלי שידענו לאן. בשבת הגיעה פלוגה של ss מהאיינזצגרופן, הם עברו מבית לבית ולקחו את כל הגברים אשר ענדו את הטלאי הצהוב. אבי היה באותו זמן בבית הכנסת, הוא ברח דרך החלון והסתתר באסם תבואה שהיה על יד העיירה, גויה אחת הסגירה אותו ועוד אנשים שהסתתרו שם. לאחי לא היה מזל ובאותו יום לקחו אותו לעבודה, וה-ss לקחו אותו והוא צורף לקבוצה שהוצאה להורג".
דב פלד כשהיה בן שנה, בתמונה משפחתית מ-1928
"הייתי יוצא לעבודות מחוץ לגטו כדי להביא קצת אוכל. בתחילת שנת 1943 חיסלו את גטו אושמיאנה, עיירת הולדתי. אחר כך ריכזו את כל יתר היהודים מהגטו וצירפו אליהם יהודים שהיו במקומות שונים מסביב לעיירה, העלו אותם על רכבת ואמרו להם שיביאו אותם למחנה מיליגן, שם היינו עד סוף 1943, משם הביאו אותנו למחנה שנמצא בלטביה על גבול ליטא. בנינו פסי רכבת, העבודה הייתה קשה, במחנה הזה לקחו את הילדים, אחותי הקטנה והבן התינוק של אחותי הגדולה, שנלקח עם כל הילדים. בתחילת 1944 העבירו אותנו למחנה ריכוז קיזערוולד שבריגה, בירת לטביה. יום אחד כשחזרתי מהעבודה, נודע לי מאחותי הגדולה, שלקחו את אמי ואת דודתי, וכך נותרתי רק עם אחותי הקטנה. באמצע השנה הנאצים ארגנו טרנספורט של 1,000 גברים אשר היו אמורים להישלח לעבודת כפייה בגרמניה, הצטרפתי לטרנספורט הזה היות וזה היה הסיכוי היחידי שלי להמשיך לשרוד, ובגלל זה הצהרתי תמיד שאני יותר מבוגר ממה שהייתי באמת. העבירו אותנו דרך הים הבלטי הגענו משם לשטוטהוף. היינו שם יומיים ומשם נשלחנו לבוכנוולד, שם היינו כשבועיים והעבירו אותנו למחנה רימסדורף, לידו היה מפעל לייצור דלק מאבנים שחורות. שם היינו עד תחילת אפריל 1945, אז העלו את כל האנשים שנותרו בחיים על רכבת שהייתה אמורה להגיע לטרזיינשטט שבצ'כיה".
פלד הצליח לשרוד גם את המחנה הנורא, לא לפני תלאות נוספות בדרך: "בכל תחנת רכבת היו עוצרים ומוציאים את אלו שנפטרו בתוך הקרונות. כשהרכבת הגיעה קרוב לגבול הצ'כי, הפציצו את הרכבת וכולם ברחו כולל השומרים הנאצים. אני ועוד שני נערים בגילי ברחנו ליער במטרה לחפש אוכל. בדרך פגשנו שני שומרים גרמנים והם הודיעו לנו שהם חייבים להחזיר אותנו לטרנספורט, אמרנו להם שיעשו איתנו מה שהם רוצים רק שייתנו לנו אוכל. אחד מהם שהיה שומר היער הביא לנו קצת תפוחי אדמה והודיע לנו שהוא חייב לקחת אותנו לבית הסוהר ולמחרת יחזירו אותנו לטרנספורט. בדרך כשעברנו בכפרים הוא הרשה לנו לבקש אוכל, וייתכן שזה הציל את חיי. למחרת בבוקר צירפו אותנו לטרנספורט והתחיל מצעד המוות. כל מי שנחלש ונשאר מאחור, השומרים הנאצים ירו בו, אפשר היה לראות משני צדי הדרך אנשים מתים ששוכבים עם בגדי פסים. מתוך 4,300 אנשים שהוציאו מהמחנה כ-500 בלבד שרדו ואני ביניהם, כל היתר מתו או נורו בדרך. בטרזייינשטט חליתי בטיפוס, ואנשים התחילו למות ממחלות שונות וזה היה על סף השחרור. למזלנו שוחררנו כעבור שבועיים ב-8 למאי 1945 ע"י הרוסים, הם שלחו אלינו רופאים ביניהם יהודים והם עשו את הכל כדי להציל כמה שיותר חולים. לאחר שהבראתי, הרוסים העבירו אותנו למחנה שממנו היו אמורים לשלוח אותנו לרוסיה. אני ועוד כמה אנשים ממקום הולדתי יצאנו בלילה מהמחנה והחלטנו להגיע לפולין. זה לקח לנו כ-20 יום והגענו ללודז'. שם הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור", ואיתם הגענו למחנות העקורים בגרמניה כדי להמשיך להגיע לארץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
הפרק הבא בחייו של דב נכתב כבר בארץ ישראל, כשהוא מתגייס להגנה על הארץ, ומספר: "לפני שקבוצתנו עלתה על "אקסודוס", יצאה בקשה ממטה ההגנה על אדמת גרמניה לכל התנועות הציוניות לשלוח מתנדבים לקורס מדריכי הגנה. הצטרפתי לקורס הזה, ואחרי הקורס תפקידנו היה להדריך נוער במחנות העקורים בגרמניה, ובנוסף לכך לגייס ולהכשיר חיילים אשר נקראו גח"ל (גיוס חוץ לארץ), שהיו אמורים להגיע לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים. לאחר שגמרתי את הקורס הדרכתי נוער במחנות עקורים שונים. אחרי שהאנגלים החזירו את מעפילי אקסודוס לגרמניה, והעבירו אותם לשני מחנות באזור ווילהמסהפן, נשלחתי ע"י מטה ההגנה לאחד מהמחנות האלה, שם הדרכתי מאות בני נוער צמאים לאימוני הגנה עצמית. עם התקרב ההכרזה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ניתנה לי הוראה להתחיל לגייס ולהכשיר חיילים שישלחו לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים נגד צבאות ערב. גייסתי מחלקה והם קיבלו ממני אימון בסיסי הכולל נשק קל על יבש, מהמקלע השמייסר והאקדח שהיה בידי. באפריל 1948 קיבלתי הוראה לקחת את המחלקה ולנסוע איתם לנמל מרסיי אשר בצרפת, צירפו אליי גם את המחלקה מהמחנה השני. לאחר שהגעתי עם שתי המחלקות למרסיי צירפו אלינו בנות זוג וקיבלנו מסמכים של שליחים שכאילו חוזרים לארץ בעלייה "ד". עלינו על האונייה 'קדמה' וב-28 לאפריל הגענו לארץ. באותו השבוע נכבש נמל חיפה ע"י ההגנה והם קיבלו אותנו במקום האנגלים. נשאלנו לאן אנו רוצים ללכת, לקיבוץ או לצבא, עניתי להם שברצוני ללכת לצבא, וכל הבחורים הצטרפו אליי. העבירו אותנו דרך ואדי מילק לתל אביב למחנה קלט, קיבלנו מדים ויום אחד חופש. ביום ראשון שלחו אותנו ישר לגולני בעמק יזרעאל. השתתפתי ברוב הקרבות של החטיבה עד שחרור אילת, ולאחר ששוחררתי מהצבא הגעתי לכפר סבא".
עם סיפור חיים מצמרר כזה, מהו יום הזיכרון לשואה ולגבורה עבורך?
"זיכרונות שלא הייתי רוצה לזכור. חיים שהיו ולא הייתי רוצה לזכור, אבל זה לא עוזב אותי ואת ניצולי השואה בכלל. ברוך השם הקמתי משפחה, אשתי ילידת הארץ, רמת הכובש. יש לי שתי בנות, חמישה נכדים ו-8 נינים ומקווה לראות עוד כמה נינים בדרך".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
