המונים הגיעו אמש (מוצ"ש) לעצרת המרכזית בכיכר החטופים, על רקע החזרתה של המשלחת הישראלית משיחות המו"מ בדוחא, מינויו המהיר בהליך תמוה של דוד זיני לראש השב"כ והדברים שלו על "מלחמת נצח", ולקראת השבוע בו נציין את המועד הבלתי יאומן של 600 יום בהם 58 חטופים וחטופות מוחזקים עדיין בשבי החמאס.
משפחות החטופים דרשו ממקבלי ההחלטות: חזרו לשולחן המו"מ ואל תקומו ממנו עד שיתקבל הסכם שישיב את כולם – החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה. רק הסכם כולל יביא לניצחון ישראלי ותקומה. המסר שיצא ממשפחות החטופים הוא: "אנחנו בעד ממשלה אמיצה, שתיקח החלטה אמיצה, ותוציא אותם משם. אנחנו בעד ניצחון ישראלי, שהוא השבת כל החטופים. אנחנו בעד עתיד טוב למדינה שלנו, שיכול לקרות רק כשהם יחזרו. אפשר להחזיר את כולם בעסקה בתמורה לסיום המלחמה".
נעמה לוי מרעננה, שורדת השבי, אמרה בעצרת: ״בשבעה באוקטובר נחטפתי לעזה ממוצב נחל עוז. הוחזקתי בשבי חמאס במשך 477 ימים קשים ובלתי נסבלים. במהלך התקופה הנוראית והבלתי נתפסת הזו, סיפרו לנו ששכחו אותנו. אבל אני לא האמנתי. ידעתי שנלחמים עלי. ידעתי שנלחמים עלי כי במוצאי שבתות, כשהרשו לי לראות טלוויזיה – ראיתי אתכם. בכיכר הזאת. שם, בשבי, ראיתי אלפי אנשים עומדים כאן, עטופים בדגלים, צועקים, שרים, מחזיקים בתמונות החטופים, בתמונה שלי, גרמו לי להרגיש שאני לא נשכחתי. שזה לא נגמר, שאני עוד אחזור. ואחרי 477 ימים של גיהנום באמת חזרתי".
נעמה המשיכה: "בשבועות הראשונים בשבי הייתי לבד. רק אני והשומרים שלי. במנוסה מתמדת, בפחד מוות. לפעמים ימים שלמים בלי אוכל ומעט מים. באחד הימים, לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם. השובים שלי הניחו סיר מחוץ לבית בו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז. אבל יותר מהכל הפחידו אותי ההפצצות. בהתחלה שומעים את השריקות, מתפללים שזה לא ייפול עלינו, ואחר כך הפיצוצים, רעש בעוצמות שמשתק את הגוף, והאדמה שרועדת. כל פעם מחדש הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. זה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי שם. וזה גם מה שסיכן אותי יותר מהכל: באחת ההפצצות קרס חלק מהבית שבו הייתי. למזלי, הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי. זאת הייתה המציאות שלי. זאת עכשיו המציאות שלהם".
נעמה אמרה עוד: "כשהייתי שם חשבתי שאין סיכוי שבארץ באמת מבינים מה עובר עלינו ועדיין משאירים אותנו בעזה. לא האמנתי שיכול להיות שמישהו יודע ומוותר עלינו. אבל אז חזרו החטופים הראשונים. והם סיפרו מה קורה שם. הם אמרו את האמת. והאמת הזו לא הספיקה. אני עומדת כאן הערב, חופשיה, בזכות המאבק המתמשך של כולכם להשבת החטופים, ובזכות החיילים הגיבורים ומערכת הביטחון שעשו ועושים הכל כדי להחזיר אותי ואת שאר החטופים מהגיהנום בעזה. למשפחות של האחיות התצפיתניות שלי, ולכל המשפחות השכולות – אני אוהבת אתכן והלב שלי תמיד איתכן. אני עומדת כאן חופשיה, אבל הלב שלי לא שלם. כי עד שהחטוף האחרון לא יחזור, גם אני כמו יתר חבריי החוזרים, לא באמת נוכל להרגיש שחזרנו, לא באמת נוכל להשתקם. אין ניצחון בלי השבת כל החטופים. נמשיך להיאבק עד שכולם יחזרו".
"ראש הממשלה, החיילים הגיבורים והקדושים שלנו הם לא רק מספר אישי"
עינב צנגאוקר בעצרת בכיכר החטופים, צילום פאולינה פטימר
עינב צנגאוקר, אמו של מתן, החטוף בעזה, אמרה בעצרת: "כמעט 600 ימים שהבן שלי מעונה בשבי החמאס. יום אחרי יום הוא שומע את ההפצצות, והוא יושב לבד, מרגיש ששכחו אותו. שהוא נותר מאחור. תגיד לי, אדוני ראש הממשלה: איך אתה הולך לישון בלילה – בידיעה שאתה מפקיר 58 חטופים וחטופות? במקום להיות מנהיג אמיץ ולסיים כבר עם המלחמה הזאת אתה ממשיך אותה. החיילים הגיבורים והקדושים שלנו הם לא רק מספר אישי, הם ילדים וילדות, חלקם הורים – אף אחד מהם לא צריך להישרט בשביל מתן או כל חטוף אחר. אפשר להחזיר את כולם בעסקה בתמורה לסיום המלחמה".
לירן ברמן בעצרת בכיכר החטופים, צילום פאולינה פטימר
לירן ברמן, אחיהם של גלי וזיו ברמן, החטופים בעזה, אמר בעצרת: "אנחנו בעד ממשלה אמיצה, שתיקח החלטה אמיצה, ותוציא אותם משם. אנחנו בעד ניצחון ישראלי, שהוא השבת כל החטופים. אנחנו בעד עתיד טוב למדינה שלנו, שיכול לקרות רק כשהם יחזרו. וכן אנחנו בעד עיסקה כוללת בעד פעימה אחת בעד להחזיר לפה את כל 58 החטופים – החיים לשיקום והחללים לקבורה. וזה אפשרי, וזה יכול להיות וזה חייב להיות ועכשיו. בפני ממשלת ישראל והעומד בראשה יש בחירה ברורה עיסקה או מלחמה. אנחנו לא נגד הניצחון. כי אין ניצחון ללא החזרת החטופים. ואני מאמין שאפשר, אני מאמין שזיוי וגלי יחזרו, אני מאמין שהאור עוד יגיע ושהחטופים יחזרו הביתה".
תגובות