ב"ה
ערב שבת פרשת 'ויקהל-פקודי' פרשת החודש
'מברכים חודש ניסן'
כ"ד אדר תשפ"ו
הדלקת נרות: 17:27
צאת השבת: 18:24
הרב יעקב מזרחי צילום פרטי
הרב יעקב מזרחי מספר על פרשת השבוע:
משה רבינו מכנס את עם ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית.
ומזהיר אותם לשמור את השבת שבניית המשכן לא תדחה שבת.
היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן.
הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.
"בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה.
תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא להפסיק לתרום.
האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן.
מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים.
שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן פרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.
בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים.
לאחר-מכן מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.
התורה מונה את התרומות שהתקבלו ואת השימוש שנעשה.
זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של זמנם.
כסף: 100 ככרות, 775 שקלים.
הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.
נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.
התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.
הם תפרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל.
יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים – עם שמות 12 שבטי ישראל.
המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים, את הכתונת – החלוק אותו ילבשו הכוהנים על בשרם, את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו. את האבנט – החגורה.
ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'".
כשסיימו את מלאכתם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.
הקב"ה מצווה את משה רבינו כי בראש חודש ניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.
לאחר-מכן, עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.
כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם ישרתו בקודש.
מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.
הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו.
הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל.
**
הפרשה נפתחת במילים "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
משה מקהיל – מאחד את העם.
הרבי מליובאוויטש לימד פעמים רבות שכאשר עם ישראל עובר תקופות של פחד וחוסר יציבות, דווקא אז מתגלים כוחות נעלמים.
עם ישראל אינו עם טבעי בלבד, אלא הקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית מיוחדת.
ובארץ ישראל בפרט,
כנאמר בחומש דברים: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרת שנה".
עלינו לזכור שהקב"ה שומר על עמו, כפי שנאמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
יש דברים שמחזקים את עם ישראל:
א.להוסיף אחדות בינינו, לא אחידות.
ב. לעזור ליהודי נוסף, אפילו בדבר קטן.
כל פעולה קטנה של יהודי מוסיפה אור בעולם, וכאשר מוסיפים אור – החושך מסתלק.
שבת שלום
תגובות