"שיעורי ספורט היום, זה בהכללה פשע"

לרוב האנשים, ריצה היא דרך לתפוס את האוטובוס כשאתה רואה אותו עוזב את התחנה מרחוק. היא החלק האחרון באימון הכושר שאתה חורק בו שיניים. למאמן הריצה והמרתוניסט גווין קנינג מרעננה, ריצה היא החיים, היא דרך חיים. הוא השתתף במרתונים ואימן רצים בכל העולם, רץ עשרה מרתונים בעשרה ימים. הוא היה מאנשי המפתח ששינו את ענף הריצה ב-25 השנים האחרונות למה שאתם מכירים היום. הוא רואה בריצה שליחות. הוא רואה בה את החופש המוחלט.

"אני אוהב את החופש הזה של לראות את הטבע מגובה אפס כשאתה רץ", מספר קנינג, "אתה בשליטה, זה רק אתה ואלוהים. אין חשיבות לאם אתה עשיר או עני, שמן או רזה, שחור או לבן. בריצה זה רק הבן אדם והדרך. יש בזה סוג של חופש מוחלט".

פרט לריצות האישיות שלו, הוא פעיל בענף. "היה את דור המייסדים שהקימו את המדינה, החבר'ה שרצו עם נעלי פלדיום", מספר קנינג, "ואז הגיע הגל החדש של הריצה, שאני שייך אליו. אלה היו חבר'ה שהתחילו לעבוד במקצוע כמאמני ריצה. הייתי בצוות ההקמה של 'הולמס פלייס' הרצליה. אני מהחבר'ה שהתחילו את המכון הזה, שהפך לתאגיד ענק. התחלתי שם משהו שנקרא 'טראקינג'. כמו ספינינג, אבל על הליכונים במקום על אופניים. אני בין הראשונים בארץ שהביא גם את העניין הזה. הקבוצה של הטראקינג נעשתה מאוד פופולארית. היה ביקוש מטורף, ואנשים היו מגיעים מראש שעה כדי לתפוס תור. לאט לאט ראיתי איך ענף הריצה והספורט בכלל מתחילים לקבל צורה. זה המון עבודה שלנו, המון דברים שהשתנו גם מסביב".

מתי החל להתפתח ענף הטריאתלון בארץ?
"לפני עשרים שנה בערך, אז התחלתי להתאמן עם קבוצת הטריאתלון 'מכבי באר שבע'. זאת הייתה תקופה של טריאתלונים קטנים ואזוריים בארץ. כפר בלום, נהר הירדן, חורשים. (טריאתלון היא תחרות המשלבת שחייה, ריצה ואופניים). זאת הייתה תקופה שהיינו עושים את זה עם בגדי ים, וזהו. ממש אז מישהו הביא תחרות חצי איש ברזל בארץ, שזה 2 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה ו-21 ק"מ ריצה. היינו רק 16 אנשים בארץ שעשינו את זה. נחשבנו לחריגים, למשוגעים. היום כל שנה מעל אלף ישראלים עושים איש ברזל שלם".
מתי הרגשת שענף הריצה בארץ מתחיל להשתנות?
"הדבר הכי בולט זה ההתפרנסות מזה והמקצועיות של המאמנים. לפני עשרים שנה בערך טסתי לליברפול לעשות תואר שני בתזונת ספורט. כשחזרתי, עבדתי לצד רן שילון, שהוא מדמויות המפתח המוכרת בעולם הספורט והחינוך הגופני היום, לפתח את "Endure". זאת הייתה הקבוצה הראשונה בארץ שבאמת התפרנסה מאימוני ספורט קבוצתיים. אני אומר לך, זה היה ברמה כזאת שהיו מגיעים מלהבים ועד חיפה להתאמן אתנו בתל אביב. זה הפך לאימפריה. אנחנו היינו מהחלוצים שאימנו אנשים באימונים קבוצתיים של ריצה וטריאתלון".

מתי ישראל החלה להראות דריסת רגל בסצנה הבינלאומית?
"בזמן "Endure". התחלנו להוציא קבוצות מרתונים לחו"ל. לברלין, אמסטרדם, מדריד, ניו יורק. יצאתי גם אני עם רצי מרתון. הענף כבר התחיל לגדול. במקביל חולדאי פתח את גשר רידינג, שם תאורה בטיילת ומסלולי ריצה בתל אביב, אז יותר אנשים רצו. שמו בפארק הרצליה מסלול ריצה. מרתון ישראל התחיל להפיק אירועים. מרתונים בישראל החלו לארח רצים בינלאומיים. נותני חסויות. כל הסצנה כאן השתנתה מקצה לקצה, וזה היה מדהים לצפות בזה קורה".

מרתוניסט ומאמן הריצה הרענני גווין קנינג
צילום עזרא לוי

"אני רץ מגיל אפס"

קנינג נולד בדרום אפריקה למשפחה אנגלו-סקסית. בגיל חמש עלתה המשפחה ארצה, התיישבה שנה ברעננה ולאחר מכן עברה לכפר המכבי בצפון. לפני 15 שנה חזר קנינג עם משפחתו לרעננה. "אני רץ מגיל אפס", מספר קנינג, "הייתי נורא טוב בכל ספורט שנגעתי בו. היה לי מגע זהב בכל מה שקשור לספורט. בגיל 3 עליתי על אופניים בלי גלגלי עזר והתחלתי לרכב. אבא שלי היה רץ גם במרתון טבריה, אז יש לי ספורט בגנים. זה משהו שראיתי במשפחה".

את שירותו הצבאי עשה כקצין בהנדסה קרבית, ולאחר מכן למד חינוך גופני במכללת וינגייט ותזונת ספורט באוניברסיטת ליברפול. היה עזר להקים את קבוצת הריצה הצה"לית לצד ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל דאז, אבי מויאל, עזר לפתח את 'Endure', עבד כמאמן אישי וקבוצתי, רץ מרתונים, ופיתח מקצועית את המרתונים הקיימים בארץ. ליום הולדת 40 שלו, החליט קנינג לחבור ל'נייקי' לשיתוף פעולה מיוחד. "ביום הולדת 40 שלי החלטתי שאני חייב לעשות משהו מיוחד, שיהיה קשור לריצה", מספר קנינג, "אז החלטתי לרוץ עשרה מרתונים בעשרה ימים. יצרתי קשר עם חברת נייקי שלקחו על הפרויקט הזה חסות. הם הביאו צוות צילום ותיעוד. בחלק מהמקומות ישנו בבתי מלון במקום לחזור הביתה. המטרה שלי הייתה לא סתם מרתון, אלא מרתונים שקשורים למסלול חיי. מקומות שרצתי בהם בעבר. התחלנו באילת. עלינו לירושלים. רצנו בחרמון. זה כוסה על ידי החדשות, והייתה הזמנה פתוחה לאנשים לרוץ אתנו. זה היה כמו פורסט גאמפ. כל יום היינו בנקודת הזינוק עם 30 אנשים חדשים שבאו לרוץ אתנו".

עשרה מרתונים בעשרה ימים, זה לא מסוכן?
"אם אתה עושה את זה נכון, אז לא. המטרה הייתה לגרות את הדמיון של המתאמנים ולמתוח את גבול המסוגלות. עד אז אנשים אמרו שצריך לעשות מרתון אחד בשנה. אף אחד לא חשב לעשות יותר".

איך הייתה התחושה בסיום?
"האמת? סיימתי בתחושת אכזבה כי הרגשתי שזה לא היה מספיק קשה".

איזה אחד מתוך העשרה נצרב לך הכי בזיכרון?
"כל אחד היה מאוד מיוחד. במרתון של החרמון רצנו והגענו לפסגת ההר, אפילו ראינו קצת שלג. זה היה מאוד פנורמי ומרגש".

אירועי הספורט בימי ההולדת, המשיכו?
"כן, זה רק פתח לי את התיאבון. גם ביום הולדת 42 עשיתי פרויקט מאוד נחמד. בגלל ש-42 זה מספר הקילומטרים במרתון, עשיתי 42 הקפות של פארק הרצליה. מאז אני כל יום הולדת מפיק אירוע של 24 שעות פתוח לקהל הרחב. אמרתי במקום להתעלל בעצמי, נתעלל באחרים. זה אירועי אתגר שנמשכים 24 שעות, בהם המטרה לצבור כמה שיותר קילומטר בענפים כמו מרוץ שליחים וריצת יחידים".

מרתוניסט ומאמן הריצה הרענני גווין קנינג
צילום עזרא לוי

"אתה מזנק עם אלופים"

כבר 15 שנה שקנינג מתגורר יחד עם אשתו ושלושת ילדיו ברעננה, שם הוא מתחזק את 'מועדון הריצה של גווין קנינג, שמתאמן לסירוגין ברעננה ובתל אביב. "אני מאוד אוהב את הריצה ואת הדברים שזה עושה לאנשים", מספר קנינג, "השינוי שזה מביא לאנשים באורח החיים שלהם. אני רק מאמן ריצה ומתפרנס באופן בלעדי מזה. המטרה שלי בחיים היא להביא את אהבת הספורט לאלה שישבו על הספסל בשיעורי חינוך גופני. אלה שהיו פק"ל ג'ריקן בצבא. אני רוצה להפוך את הספורט אצל אנשים לא לתחביב, אלא לאורח חיים".

איזה מקרה של מתאמן חקוק לך בזיכרון בעקבות השינוי שעבר?
"היה לי מתאמן שבא אליי בגיל 40 ששקל 160 קילו. אמרתי לו שבגיל 42, מאוד סימבולי, הוא ירוץ מרתון. לא רק שהוא רץ מרתון הוא גם ירד 60 קילו בשנתיים".

יש משהו מיוחד במרתון בהשוואה לריצה רגילה?
"במרתון יש משהו מיוחד. היסטורי. זה משעול שהמון אנשים צעדו בו. זו לא סתם ריצה. יש מרתונים שאתה מזנק עם אלופי הארץ והעולם ואתם עומדים על אותו קו זינוק. אם אתה רוצה לרוץ 100 מטר, אתה לא תרוץ עם אלופי העולם. מכל המרתונים, מרתון טבריה הוא זה שיש לי איתו את הקשר המיוחד ביותר".

למה?
"רצתי אותו המון פעמים. עברנו אבולוציה איתו. פעם הוא היה צנוע מאוד. היום הוא הפקה בינלאומית. במסלול עצמו אתה עובר ליד קיבוץ דגניה. הילדים בגן של הקיבוץ יוצאים החוצה ומעודדים אותך. הכל מאוד משפחתי. במרתונים בעולם יש רבבות רצים. אבל אתה לא רואה להם את הלבן של העיניים כמו בטבריה. אתה לא רץ קרוב אליהם, אין את האינטימיות וההרגשה של הקרבה כמו במרתון הזה. גם אבא שלי רץ את המרתון הזה, אז יש כאן הרגשה של סגירת מעגל. של בית. אני כבר מכיר כל חלק במסלול".

בכמה מרתונים ניצחת?
"אפס. הפער בין המקומות הוא לא פרופורציונלי. אין מקום להשוות. אתה בהלוך ואתה רואה את המנצחים בחזור. הם רצים יותר מהר מהמסילות בחדר כושר. אני מסיים במרתון ניו יורק במקום 13 אלף, ואני עוד מרוצה. אנחנו עושים את הספורט הזה בכיף. יש משמעות הרבה יותר גדולה מלנצח, ואם אתה לא מקצוען גם ככה אין לך סיכוי לנצח. אני בין הזקנים בריצה בארץ. יש לי תוצאות נחמדות אבל אני לא מתקרב למקומות הראשונים".

מה אתה חושב על הדרך בה פועל כיום חינוך גופני לבני נוער?
"אני חושב ששיעורי ספורט בבתי ספר היום, זה בהכללה פשע. באימוני כדורגל שנותנים לילד עונש, נותנים לו לרוץ הקפה. עושים פה התניה בין ריצה לבין משהו שלילי. אם מתבטל שיעור שסמוך לחינוך גופני, מבטלים גם חינוך גופני. לדעתי אפשר להכניס אורח חיים בריא כחלק מהחינוך הגופני. עיקר המתאמנים שלי זה באמת חבר'ה שחוו את הצד הרע של שיעורי ספורט, שהייתה להם רתיעה מספורט. יש אנשים שרוצים לעשות מרתון רק בשביל לעשות וי, להגיד 'עשיתי מרתון', במקום לעשות שינוי חיים אמיתי. וזה מתסכל לראות את זה. אנשים יהיו הרבה יותר בריאים אם הם יעשו שינוי של ממש בחיים שלהם במקום לרוץ מרתון כדי לשים מדבקה על הרכב 'רצתי מרתון'".

קנינג ישתתף במרתון טבריה הבינלאומי, המציין השנה 42 שנה לקיומו. המרתון, הידוע בעולם כ-Sea of Galilee Marathon, יתקיים ביום שישי ה־4.1.2019, והוא יסמן את תחילתה של עונת המרתונים הבינלאומיים. מרתון טבריה יכלול גם השנה מקצה של חצי מרתון, שאורכו 21.1 ק"מ ומקצה ל־10,000 מטר. המרתון צפוי לארח כ-5,000 רצים ורצות.