אאאאלף… סטופ?
הפועל רעננה אף פעם לא הציעה לשחקנים ומאמנים בשוק הכדורגל הישראלי משכורות מפתות, קהל ביתי משוגע ו/או שאיפות לתארים. ובכל זאת, במשך שנים ארוכות בחרו רבים ובינוניים להגיע לשחק בקבוצה מפנינת השרון. בזכות השקט התעשייתי, האווירה המיוחדת במועדון וכמובן, ה-10 לכל חודש, כשהכסף נכנס לעו"ש כמו שעון שוויצרי (דבר ממש לא מובן מאליו בנוף הכדורגל הישראלי). כל אלו חיפו על המגבלות הרענניות הידועות, והפועל רעננה הפכה לקבוצה עם DNA מיוחד לה.
בשנותיה הארוכות בליגה הלאומית, היא נודעה כקבוצה הספורטיבית (או דופקת העליות, תלוי את מי שואלים). ככזו, שאם שובצת למשחק נגדה במחזור הסיום, יכולת לוותר מראש על תקציב השמפניות. לאחר מכן, בשבע שנותינו בליגת העל אף אחד לא רצה לשחק נגדנו. הוצאנו את הנשמה לקטנות כגדולות, ו-90 דקות נגד הפועל רעננה נראו כמו נצח נצחים שבסופו אין מנצחים.
על ה-DNA המיוחד הזה ניצחו אז בעיקר שניים: חיים סילבס ומנחם קורצקי. האחרון מביניהם עזב בדצמבר 2019, ומאז, כך נדמה, נקטע הרצף הגנטי של המועדון. ובמקום שהבעלים יעשו סדר, אשר אלון ודמיאן רויטמן רק הצטרפו לבלאגן והיו עסוקים רוב הזמן במערכת היחסים המורכבת ביניהם, עד שלבסוף רויטמן עזב ואשר אלון לקח צעד אחורה. לוואקום היה אמור להיכנס המנכ"ל, גיל קופר. אלא שמלבד החלטות מקצועיות כושלות שלקח בזה אחר זו, התברר שגם ברמה מנהיגותית הוא ההפך הגמור מגיל קופר השחקן. זה שבימיו הטובים במרכז השדה היית צריך להפקיד אצלו ברך או רצועה צולבת כדי לצאת עם 3 נקודות מקרני. כעת, בשבטו כראש המערכת בפועל, קופר ישב ביציע לצידו של עוז ארלן, נציגו של אשר אלון, ורק היעדר צעיף אדום על צווארם הבדיל את השניים מקומץ האולטראס שישב שורה אחת מעל. תרומתם של השניים לדעתי הסתכמה בצווחות על שופטים, תפיסת הראש נוכח החמצות בלתי אפשריות של ספק חלוצים, והרמת גבות על חילופים תמוהים.
כשרעננה שמטה בעונה שעברה יתרון חוץ של 0-3 על איכסל בדרך לתיקו מפואר, תוך דקה ושליש משריקת הסיום, כשהשחקנים והמאמן עדיין מרוסקים, לא היה מי שייתן בראש לשחקנים, לאיים עליהם שאם ימשיכו ככה הם ייחתכו בינואר, או לחלופין להרים אותם מהקרשים. את קול דממת חדר ההלבשה היה אפשר לשמוע כבר אז מהמגרש בעפולה עד לפאתי ליגה א'. הפועל רעננה הפכה מבחינתי באותו יום סופית מטירונות 09 לקייטנת שוקו-לחמניה. ניצחון או הפסד הפכו לחסרי משמעות. אפילו בימים הקשים ביותר בהם ראינו את הקו האדום מלמטה, קשה היה לי כאוהד לחוש בנוכחותם של הצמד קופר את ארלן. ומדי פעם, כשהתוצאות בכל זאת התעקשו להעיב על מציאות הניהול האוטופי, נזרק החוצה עוד מאמן אקראי ובעקבותיו הושלך אחד אחר פנימה, שחקנים זרים התחלפו כמו גרביים ואפילו גרביים הוחלפו כמו גרביים. הכל רק כדי לא להחליף את אשר דרוש החלפה באמת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הדרך לירידה היתה ארוכה ומייגעת, אך ברורה כשמש של שישי בצהריים. די היה להישאר השבוע נעוץ על הכיסא באצטדיון ר"ג אחרי שריקת הסיום, כדי להבין מה נותר מה-DNA של הפועל רעננה. מלבד שלושה שחקנים בוכיים על כר הדשא ומיכאל ביטון (המנהל) אחד שהלך להתבודד עם סיגריית ייאוש על הגדר המרוחקת, איש במערכת לא עצר את חייו ולו לרגע. מבחינת כל היתר, שריקת הסיום למשחק נגד ראשל"צ הייתה לא יותר מאשר קריאה אחרונה לטסים למסיבת הקיץ באיביזה.
ושלא תטעו, הירידה היא ממש לא אסון כזה גדול. הליגה הלאומית בטח לא תחסר לי. אם בליגת העל עוד היו מדי פעם את ביקורי השופוני בבלומפילד, סמי עופר וטדי, הלאומית היא לא יותר מאשר ביוב בניחוח פצ'ולי. ואם כבר ביוב, אז בשבילי בלי פילטרים. תנו לי ניחוחות פרדיס, ג'דיידה, כפר קנא, כאוכב וערערה, וגם אם לא נעלה ליגה, לפחות נעלה קצת במשקל. ובכלל, נדמה שצצה הזדמנות נהדרת לשים גם כמה לירות על שיפוץ המגרש ברחוב ההסתדרות ולחזור לארח בו את משחקי הבית. נכון, הוא אמנם צר מידות, אבל תפור בול למידתנו הצרה. ואם בעשור האחרון, בו לא אירחנו בקרני, המועדון צבר לעצמו כמה עודפי השמנת נחת, תסמכו על אשר אלון, זה אחד שיודע לחתוך בבשר החי. ועם קצת התמדה, אני די בטוח שבחולות רחבת ה-16 ובסדקיו של יציע הכבוד המתפורר בקרני אפשר גם למצוא, ללא כל עלות נוספת, שאריות DNA של הפועל רעננה הישנה והטובה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
