היא פרצה לחיינו לפני כמעט שלוש שנים וגרמה נזק רב. אלפים מתו בארץ בגללה, החיים הושבתו כאן לחלוטין, רבים התנתקו לתקופה ארוכה ממשפחותיהם. הקורונה דעכה בשנה האחרונה, אך יש כאלו שעדיין סובלים קשות מתופעות קשות בעקבות כך שחלו בה, ומתקשים להתאושש. אחת מהם היא ענת ארגמן, בת 57 מהרצליה, שחלתה בקורונה בחודש ינואר האחרון, הייתה תקופה מסוימת בסכנת חיים ממשית ומצויה עדיין בעיצומו של תהליך שיקום ארוך.
ענת, גרושה ואם לארבעה ילדים נשואים, עבדה כמשלבת מטעם אגף החינוך בעירייה בבית הספר היסודי "ברנר" בהרצליה. עד ה-20 בינואר השנה היא חיה חיים שגרתיים. בית, עבודה, משפחה, חברות וכדומה. אלא שאז היא אובחנה כחולת קורונה וחיינו השתנו מהקצה אל הקצה.
ענת ארגמן, צילום פרטי
"בהתחלה אמא שלי, שגרה איתי, נדבקה ואז אני נדבקתי וככה כמו סרט נע כל בני המשפחה האחרים", מספרת ענת. "הימים הראשונים היו כמו שפעת עם כאבי גרון, ותוך שלושה ימים התחלתי לפתח חום גבוה. המצב לא השתפר אלא להיפך, התחלתי לסבול מקשיי נשימה. למעשה בשלב מסוים די בהתחלה, המצב שלי התדרדר תוך שעות, החמצן ירד והובהלתי לבית החולים מאיר, כאשר אני לבד כי כל בני משפחתי היו גם עם קורונה".
תוך מספר שעות הרופאים בבית החולים קיבלו החלטה להרדים את ענת כדי להקל על המצב. "כשסיפרו לי חששתי מזה כי פחדתי שלא אתעורר", מספרת ענת, "אבל הרופאים הסבירו לילדים שלי את המצב, שאם לא ירדימו אותי אני עלולה לחטוף דום לב. הרדימו אותי והנשימו אותי אבל המצב לא השתפר ולכן החליטו לחבר אותי למכונת האקמו".
שני בניה הגדולים המתגוררים בחו"ל הגיעו לארץ על מנת לשהות במחיצתה של האם שמצבה רק הלך והתדרדר. "היו 19 ימים שממש הייתי בין חיים למוות. בשלב מסוים הדופק ירד מתחת ל-20 והוחלט לחבר לי קוצב לב חיצוני עם מכות חשמל. אבל עדיין לא היה שיפור במצב".
ענת ארגמן עם ד"ר ניסים יפרח ועם בניה איליי ואדיר
השיפור חל רק בעקבות החלפת צינורות במכונת האקמו ושאיבת קרישי דם מהריאות. בסך הכל הייתה ענת מחוברת למכשיר האקמו 16 ימים ברציפות. ימים ספורים לאחר שנותקה ממכשיר האקמו עברה ענת "שוק ספטי", זיהום בדם מסכן חיים, ובדרך נס הצליחו הרופאים וענת להתגבר גם על כך.
היא משתפת בחוויה יוצאת דופן שעברה במהלך התקופה הקשה הזו: "אומרים שבן אדם שמחובר לאקמו לא שומע ולא רואה אבל היה לי משהו כמו עליית נשמה. הרגשתי שאני מרחפת בחדר ורואה את עצמי שוכבת במיטה, רואה את המדדים של הדופק שמגיעים לפס אחד והרופאים מתייאשים ואני זו שלמטה אומרת לעצמי שלמעלה שאין לי כוחות יותר. ואז מתחיל דו שיח בין האני שלמעלה שאומרת לאני שלמטה עכשיו תנשמי ואני למעשה נותנת לעצמי פקודות ואומרת צריך להיוולד לך נכד אז תנשמי. וכך נלחמתי והכרחתי את עצמי לנשום".
ענת מספרת שבדיעבד הבינה שהיא הייתה ממש בסכנת חיים: "נלחמתי להישאר בחיים. אני לא יודעת איך זכרתי את כל זה כאשר אני מחוסרת הכרה, מורדמת ומונשמת. גם למנהל טיפול נמרץ אין תשובה לדבר הזה. אני בן אדם מאמין. הרגשתי שהנשמה שלי עולה למעלה בחדר והפכתי לקלילה יותר ואני רואה את כל ההתרחשות, את הרגשת אפיסת הכוחות, הרגשתי שאני מאבדת את זה שאין לי כוח יותר. הרגשתי שאני נלחמת ולא מוותרת".
לאחר כחודש במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים מאיר הועברה ענת לבית החולים השיקומי רעות בתל אביב, היישר למחלקת מונשמים. "זאת הייתה חוויה קשה מאוד. יש שם דממה. הייתי היחידה הערנית שם, אבל לא יכולתי לדבר בגלל שהיה לי מכשיר הנשמה בגרון".
רוצים להישאר מעודכנים?
ענת שהתה במחלקה שבועיים וחצי ולאחר מכן עברה למחלקת שיקום, שם החלה את השיקום בדרך חזרה לחיים הרגילים. "למדתי שם ללעוס, ללכת, לקום לבד מהמיטה, דברים שלא יכולתי לעשות יותר כי הייתי סיעודית לגמרי. לאחר שבועיים וחצי חזרתי ללכת באמצעות הליכון ורק אחרי פסח, בסוף אפריל, חזרתי הביתה".
ואיך את מרגישה כיום?
"אני עדיין בשיקום אינטנסיבי, לא עובדת עדיין. יש לי קשיים בנשימה, תפקוד הריאות לא במאה אחוז. אני הולכת בחוץ עם הליכון כי אני מסוחררת. מצד שני, אני מודה לבורא עולם כי קיבלתי את החיים שלי במתנה. את הנכד שלי ראיתי רק שלושה חודשים לאחר שנולד".
באחרונה חזרה ענת לבית החולים מאיר למפגש מרגש עם הצוות הרפואי המסור שטיפל בה כאשר הייתה בסכנת חיים. ענת: "זה היה מפגש שמלווה בהמון דמעות, רק שהפעם של שמחה. המפגש היה בחדרו של ד"ר ניסים יפרח שהכיר לי את כל צוות הרופאים האחיות והאחים שנלחמו על חיי וטיפלו בי במסירות שאין כמוה. הראו לי איפה טופלתי ואיך. הוא נתן לי המלצות איך להתנהל. מבחינתי, הוא וכל הצוות שלו הם מלאכים בלבן שעושים עבודת קודש למען החולים ועל כך אני מודה להם מאוד".
ענת ארגמן במפגש ראשון עם נכדיה, צילום פרטי
ענת מבקשת לסיים את את דבריה בתודה נוספת: "אני רוצה לומר דברי הודיה ממני לבורא עולם על כך שהחזיר אותי לחיק בני משפחתי, ילדיי ונכדיי האהובים. בכל בוקר, כאשר אני אומרת "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", המשמעות עבורי היא עמוקה ומוחשית יום יום. אני רוצה להודות לאימי ואחותי האהובות על התפילות והכוח שהעניקו לי. לילדיי כפיר ואדיר האהובים שהגיעו מניו יורק, לרייצ'ל בתי שילדה את בנה בימים הקשים שעברתי, ובעיקר לבני איליי ולאשתו יובל. איליי יום יום עמד לצידי וזנח את עבודתו ועיסוקיו. בלעדיהם לא הייתי שורדת את זה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
