התעייפנו מפוליטיקה מקומית. זו המסקנה שלי כשאני חולפת בימים אלו ברחובות המנומנמים, המהבילים מחום ומלחות של אזור השרון. פחות שלטים, פחות מאותו להט שאפיין את הרחובות הללו בקמפיינים קודמים.
הבחירות המוניציפליות בפתח, והאזרחיות והאזרחים השחוקים מקיתונות השנאה שנשפכים על כולנו מלמעלה, מהפוליטיקה הארצית, רק רוצות ורוצים לחזור הביתה בשלום. שלא ירצו מאתנו שום דבר, שלא יתקשרו, לא יסמסו, לא יציקו לנו. תנו לנשום, לחיות ולהסתובב בשקט ברחוב. פחות ופחות תושבות/ים מעורבים ומתנדבים בקמפיינים המקומיים. יש קצת התעניינות בשיחות סלון, והרוב – מקבלים/ות החלטות בפרופיל נמוך.
זה עוד פן של הייאוש. שיעור ראשי הרשויות המושחתים בנסיקה חדה כלפי מעלה, יש רק נשים בודדות ברשימת ראשי הרשויות, שביעות הרצון מהשירותים המוניציפליים בשפל חסר תקדים בכל הארץ, הייאוש מהחינוך מתבטא בפריחת האלטרנטיבות הפרטיות, וכל תושב ותושבת יודעים שלא משנה מי בראש הרשות – אם משהו לא נראה להם/ן, פוסט בפייסבוק יעמיד ממילא כל עירייה בדום מתוח, כך שמה זה כבר משנה מי ייבחר או תיבחר? ככה זה, בעידן הרשתות החברתיות.
אישית, החלטתי בבחירות הללו שאני לא במשחק. שום פעילות, שום שלט, שום דגל ושום מדבקה. תכלס, הדבר הכי חשוב להיאבק עליו הוא החינוך, ואחרונת הילדים הפרטיים שלי כבר כמעט מחוץ למערכת. מעבירה את המקל למי שילדיהם/ן צעירים יותר. קשה לי לתאר איזה כיף זה, כשאת לא נמצאת בלב ליבה של הקלחת, דלילה ככל שתהיה הפעם. בבחירות מקומיות הכל אישי והכל ייצרי. היצרים הללו מתישים. לבי עם מי שכן בקלחת.
למועמדות ולמועמדים, אני יכולה להציע לתת את הדברים שהכי חסרים היום לכולנו: תקווה וכיף. להשרות קצת אור ורווחה נפשית על מי שחיים בעיר שלהם/ן. ולגלות אומץ. תם עידן החישובים האלקטורליים Old-School, שמכתיבים סוג של ישיבה מתמדת על הגדר כדי לא להרגיז אף אחד ולנסות להביא את כולם/ן לשים את הפתק שלכם/ן בקלפי. פשוט תהיו אתם. העם נקעה נפשו מכל אלו שמנסים להתנחמד לכולם, ונאלצים בסוף לגרוע מצרכי הקהל שבאמת תומך בהם.
לפני הבחירות הקודמות, פרסמתי טור עם רשימת ערכים שעל כל מועמד/ת לזכור בדרך אל הקלפי. אתייחס לשלושה מהם: שוויון מגדרי, פלורליזם (איש באמונתו יחיה – ושירותים לכל האמונות) וחופש. אני עצמי, צר עולמי כעולם נמלה, בוחנת כל מועמד/ת דרך שלושת הפרמטרים הללו. ניתן לבחון אותם בכל שירות מוניציפלי באשר הוא: חינוך, שירותים מגזריים מגוונים, חזות העיר, מסחר, בילוי. ככל שיהיה כאן טוב לכל קבוצה ולכל הקבוצות, כך ישגשגו כולם/ן. אני מאמינה בלב שלם, שברשויות בהן תיבחרנה נשים לעמוד בראש הרשות, משתפר הסיכוי לכך.
אבל זה בקטנה. ממש בקטנה. מעבר לאמירה הכללית הזו, הבחירה שלי הפעם נשארת כמו השיח שמתקיים (רק לכאורה, נו) בין אדם לאלוהיו/ה: מאחורי הפרגוד.
אני מאחלת הצלחה מכל הלב, מהולה בהשתאות לכל חברותיי ברחבי הארץ, שרצות למועצות המקומיות. מדובר בעבודה במשרה כמעט מלאה, ללא שכר וללא תמורה. לעתים, בתנאים בלתי אפשריים של משמעת קואליציונית, שמקשה מאוד על עמידה בציפיות הבוחרות/ים ואף ביושרה הפוליטית של חבר/ת המועצה עצמו/ה . אין ספק, שזו דרך להשפיע ולעשות שינוי, אבל לא דרך פשוטה. אם יש לי קריאה קונקרטית מכאן למי שמושכים בחוטי התקציב באוצר, הרי שהיא קריאה למתן גמול כספי לחברות וחברי מועצות מקומיות. הגיע הזמן.
וכמובן – בהצלחה לכל המועמדות/ים המצויינים/ות בערי השרון.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
