הרשתות החברתיות מציפות יומיום אמירות שאני לא מצליחה להתאפק ולהבליג עליהן. אחת מהן היא של איזו כוהנת "בודי פוזיטיב", לגבי נשים רזות. לכאורה, המונח "בודי פוזיטיב" בא לבטא את העובדה שנשים באות בכל מיני צבעים, גדלים וצורות ולחתור לקבלה עצמית באהבה של מי שאני ואיך שאני נראית. רק שבפועל קיים בלבול אצל חלק מחסידות הז'אנר והן עושות בו שימוש "להחזיר" לרזות על רזונן. איך אני יודעת? כי ביליתי חיים שלמים בלהיות רזה (טבעית), שמגדלת ילדים רזים (טבעיים).
בטקסט ארוך ומתחסד של הכוהנת, שורבב המשפט: "אני אסתייג ואומר שגם לנשים רזות יש מקום במדיה, הרי גם להן, בכל מקום וצורה יש קשיים לקבל את עצמן". המשפט המניפולטיבי, הפאסיב אגרסיב הזה, הקפיץ לי את הסעיף. אין הרבה דברים שלא שמעתי כאישה רזה. כשיצאתי מבית היולדות עם סלקל ותינוקת, יומיים אחרי לידה, פנה אלינו אחד הרופאים ואמר: "איך שאת נראית, מהר הביתה למיטה לעשות עוד ילד ולחזור לכאן בעוד תשעה חודשים". אני מניחה שזה לא היה נאמר לאישה מלאה. ושיהיה לי טוב כמספר הפעמים ששמעתי מנשים: "אני שונאת נשים שנראות כמוך" (כאילו בצחוק), או, אחרי לידה "נשים שנראות כמוך צריך להוציא להורג". אותי, הבדיחה לא הצחיקה. היא הייתה על חשבוני. כמו גם המורה לפיזיקה של הבת שלי, שאמר לה לפני כל הכיתה: "את בטח אוכלת רק חסה". וכשאני מספרת את זה, מיד עולים הקולות שנוזפים בי בצדקנות מכוערת: "די עם האוי אוי אוי" (כי רזה מתלוננת סתם על הטרדה שכזו).
פרשנות: אם את רזה מותר להתייחס לגופך באופן חודרני ובוטה, כי רזון זו "פריבילגיה"? לספוג הטרדות מיניות מנשים? האם "רזונופוביה" היא התשובה הכי טובה וערכית ל"שמנופוביה"?
אחד החשדות הקונספירטיביים שלי הוא שליבוי פרקטיקות ה"בודי פוזיטיב" נועד למקד נשים בדפקטים הצורניים, שיש כמעט לכל אחת, ולשסות אותן אחת בשנייה. הפטריארכיה אוהבת מאוד נשים שנמצאות בעיצומה של מלחמת בוץ אחת עם השנייה ואין להן זמן להתעסק בדחיקת רגלי הפטריארך ממוקדי השפעה וקבלת החלטות. זו גם הסיבה שלרוב לא הגבתי להתייחסויות הנגועות הללו לגופי. גם ההתבכיינות המתמדת על היעדר מידות גדולות בחנויות היא לצנינים בעיניי. גם אחרי גיל 40, ועמוק לתוך שנות ה-50 שלי, נאלצתי ונאלצת לרכוש בגדים בחנויות של נערות, כי מידה אפס של מעצבים באופנה לנשים בגילי היא סוג של מידה 38. אבל אסור לי לומר מילה כי אני "רזה פריבילגית"? אז תקפצו לי. מדובר בהאדרת קבוצה על פי מאפיינים גנטיים ופיזיולוגיים, תוך הוקעת ו/או השתקת הקבוצה האחרת (של הרזות). נדמה לי שזה די קרוב להגדרת הגזענות. לו מדובר היה באמת ב"פוזיטיב", כלומר בהתייחסות חיובית, הדיבור היה על מגוון, ללא משפטים מכוערים כמו זה שציטטתי מפי הכוהנת.
אסכם בציטוט מפי הבת החכמה שלי, רעות, בתגובה לפוסט שהעליתי בנושא: "כל מי שכותבת ש"נשים שמנות סובלות יותר מיחס משפיל", אז הנה קצת ממה שאמרו לי, שוב ושוב, בתור ילדה ונערה: "איכס, זונה, תראי אותך, אין לך זכות לדבר על המשקל שלך", "את בטח מרעיבה את עצמך", "למה את לא אוכלת? אה, זה מסביר למה את כל כך רזה", "את צמחונית בשביל להישאר כל כך רזה?", "את חייבת להשמין", "איכס, תראי את הגוף שלך, אין כלום, אף אחד לא ירצה אותך כשאת נראית ככה". אני לא אשכח שבכיתה ז', עוד לפני שידעתי מה זה בולמיה, הסבירו לי מה זה בניסיון להוכיח שאני כזאת. ויש עוד מיליון ואחת דברים שאמרו לי בתור ילדה, ולפעמים, בתור ילדה קטנה, הייתי חוזרת בוכה מהערות על המשקל שלי.
"אני לא ממעיטה לגבי היחס המבזה כלפי נשים שמנות, אבל זה לא בגלל שהן שמנות, זה בגלל שהן נשים. והחברה (נשים וגברים) מרשה לעצמה לבקר, להעיר, ולהפחית מערך גופה של אישה, ותמיד יגיעו ההערות על המשקל, ללא קשר למספר המדויק שלו. תמיד למישהו יהיה משהו להגיד. ואם לא על המשקל ידברו על השיער שלנו, על פאקינג צבע העור והעיניים, על גודל כף הרגל, השערה שפספסנו בגילוח ועל כל מילימטר בגוף שלנו. המשקל הוא בכלל לא הנושא".
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
