חצי שעה. זה הזמן שלוקח לי להגיע מביתי בהרצליה לביתי השני שלי העונה – אצטדיון רמת גן. זו חצי השעה היחידה בשבוע שבה אני מפרגן לעצמי לשקוע בפנטזיות, עם התאמה מציאותית ליריבה באותו יום.
'מה יש, למה שלא נהיה קצת בני יהודה?' הרצתי לעצמי בראש עד שנהג צפר לי עוד כשהרמזור היה על אדום בצומת הכפר הירוק. בסדר, הפנמתי כבר בתחילת ספטמבר שגם העונה כנראה לא נעשה לסטר. מה לעשות שתלבושת הפיה מהאגדות קצת קטנה על מנחם קורצקי.
'אבל בני יהודה… מה זה בסך הכל בני יהודה? מועדון קטן עם שחקנים אלמונים שעשה העונה מלימון לימונדה'. אלא ששוב היה זה נהג עצבני שהקיץ אותי מהזיותיי ודחק בי להאיץ על הגשר בסמוך לאצטדיון. הנה מצד ימין כבר נגלים לעיניי אותם זרקורים שגרמו לי לשקוע בפנטזיות לאומיות עוד כילד בניינטיז. עצירה אחרונה ודי, רגע לפני הכניסה לחניון. יש לי בדיוק 20 שניות אחרונות לפני שהרמזור והערב כולו יתחלפו לכתום, כדי לפנטז על עוד 0:0 מפואר שירדים אותי כל הדרך אל שבוע נוסף מעל הקו האדום.
'בני יהודה האלה עם בעלים שמביא מציאות בשקל, מאמן שעושה עבודה שקטה ומצליח להחזיר את קהל למגרשים. מה ל-ע-ז-א-ז-ל יש בהם שאין בנו? ירדן כהן לא יכול להיות ירדן שועה לערב אחד?', שאלתי את עצמי. גם הפעם הרמזור התחלף עוד לפני שהספקתי לגבש עם עצמי תשובה כנה.
את מה שיש בבני יהודה ואין בנו גיליתי בשעתיים הבאות: מאות אוהדים שמהרגע בו ישבנם התחכך בחלקיקי האבק אשר נותרו על הכיסאות עוד מכישלונות הנבחרת ההם, לא הפסיקו לקלל את ברק אברמוב, את אמא שלו, את משפחתו הגרעינית, את שכניו ואת הסושי שלו. כשנגמר הרפטואר והמשחק התעקש להמשיך בדופק אפס, הם עברו להנהלה ולדובר, עד שחזרו שוב לבעלים.
'נו שוין, אם זה מה שיש בהם ואין בנו, אני בכל זאת עדיין מעדיף את מה שאין בנו', חשבתי לעצמי בדרך הביתה ומיד עקפתי איזה נהג חולמני שהתמהמה ברמזור. כשחלפתי על פניו הסתבר שזה היה אוהד בני יהודה. לא רציתי לצפור לו כי ראיתי ששקע אל מחשבותיו. אני אפילו די בטוח שאחת מהן היתה: 'מה יש, למה שלא נהיה קצת הפועל רעננה?'.
