הרבה מאוד זעם היה באוויר בשבת האחרונה בנתניה, והאמת, לא ברור למה. הרי יריבות גדולה אין בין הפועל רעננה למכבי נתניה, עם כל הכבוד לתואר המזויף 'דרבי השרון'. גם את 'הקרב על הפלייאוף העליון' מודה לא שקניתי בשום שלב. מה שכן קניתי היה כרטיס ב-80 שקלים, סיבה טובה ליצירת מתח ראשוני באוויר. שהרי מדוע אירוע כה דלוח זוכה למחיר מופקע שכזה? ואם בכל זאת מתעקשים על הקשר שבין מחיר הכרטיס לאיכות המשחק, אז היו הולכים על 90 – שקל על כל דקת סבל.
אל דאגה, את הפער בין מחיר הכרטיס הנקוב לסבל האמיתי בפועל היה מי שהשלים. קוראים לו אוהד אסולין. שופט צעיר שגרם לנו בשעה וחצי להזדקן בכמה שנים טובות. מילא הפנדל המופרך, הרי פפירים וחכמונים ממנו כבר דפקו אותנו חזק יותר, אלה היו בעיקר שריקות קטנות ופוזות גדולות שהעלו לאולטראס אחוזה את הסעיף.
תוך פחות מחצי שעה של אנטי כדורגל, למנחם קורצקי בלחץ הדם היו כבר שריקות מרתיחות נגד רעננה והחלטה הזויה אחת של ירדן כהן למסור לאחור אחרי פריצה סוחפת על 30 מטרים, דווקא כשהוא באחד על אחד מול דני עמוס.
אבל אצל קורצקי כמו אצל קורצקי יש תמיד מקום בוורידים לעוד קצת זעם: פרק נימוסים והליכות על החזרת כדור התדרדר בשניות לכדי קרב תרנגולים מול דראפיץ'. ובכל זאת בדקה ה-81 הבנתי שכל הזעם הזה היה שווה רק בכדי להבליט עוד יותר את רגע הנחת של הערב.
לא, זה לא היה גול רענני, אפילו לא עוד גליץ' מציל חיים של בן והבה. למען האמת באותו רגע המשחק בכלל עמד מלכת והמצלמות התבייתו על פריים אחר. זה היה רגע שבו מאמן רעננה נתן חצי סיבוב לאחור ודפק חיוך אבהי בתוספת צ'יפוח קורצקאי לרועי לוי, ילד ממחלקת הנוער שנכנס לדקות בכורה בבוגרים.
הרי מה צריך יותר מהתזת מעט מי נעורים בכדי לצנן קצת יום זעם נתנייתי?
