כְּבֵדוֹת כבר עיניי מחישובי הטבלה
לא עוד אפס אפס מעורר חלחלה /
פשט בגופי מחנק לא ידוע
לגול או בעיטה, פרץ געגוע /
אשכח גם אשכח, איך קודר היה אמש
אם רק חלוצי, ימטיר בי קצת שמש /
בָּשֵׁל הוא הרגע, יחיד ומיוחד
מה צריך כבר אדם? אחד על אחד! /
אבוי זו טעות, ניצב שם אור דסה
נותרנו שבורים, אני והבאסה /
כמה עוד אפשר, מתי יגיע הרגע ?
יאמר כל פרשן, כי חזה את הנגע /
דמה כי ליבי, הפנים גורלו
אברח עם עוד תיקו, אהלל פועלו /
תמה תקווה, פסק המזור
אך אג’ידה הדף, ופתח קרן אור.
והנה זו שכינה שריחפה לה לפתע,
רחבת האויב, נראתה כמו מתה /
מזווית לא זווית, דחק לו הנער
משפשף את עיניי, עת ניגלו אל השער /
עמדנו בפרץ, צלחה המשימה
עוד בונקר תפארת ומסדיר נשימה /
הנה זה הים, או מבוא לשלווה
תודה לך חדרה, על הזרקת בי תקווה /
שוב עיניי הכבדות מצפות בכיליון
מה ראו הן? רק שער, אך חושקות בעליון.
