שוב הייתה זו הבאסה שנוחתת על אוהד כדורגל ישראלי אחת לתקופה בעיתות אלימות, שחיתות או מה שביניהן, אשר קפצה לביקור לא רצוי השבוע. בחייאת, מה עובר על החבר’ה מסכנין? הם באמת התהלכו כך בינינו כמעט שנתיים, בתחושה שהפועל באר שבע חייבת להם משהו על האליפות ההיא? וסליחה אם אני קצת נודניק, אבל ‘חייבת’ על מה בדיוק?
בכלל, לא מובן לי מאיזה כיוון במרחב הציבורי קיבלו בבני סכנין רוח גבית למחשבה המעוותת הזאת?
העדפתי לא לענות לעצמי על השאלות המטרידות, והסתפקתי בתמונות אשר בקעו ממסך הטלוויזיה. כשתמו שידורינו האצבע כבר הייתה קלה על הדק הכיבוי בשלט בדרך אל שינת הכדורגל היפה שלי, אבל אז בדיוק התחיל שידור חוזר של 'שער השבת' מיום קודם והחלטתי שללכת לישון על הימנית של ירדן כהן לחיבורים, יפחית לי קצת מנדודי השינה של מאבקי התחתית.
והנה כך מנחה התוכנית, יונתן כהן, הוביל לתקציר המשחק: "אפילו לרעננה היה סיכוי זערורי לחולל נס. היא הייתה צריכה שכולם יפסידו ולנצח את משחק החוץ שלה נגד הפועל חיפה. אז רעננה לא הצליחה בכוחות עצמה, אבל עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בעולם – למנוע מאחרים". כך קיבלתי תשובה לשאלה – 'מאיזה כיוון במרחב הציבורי קיבלו בבני סכנין רוח גבית למחשבה המעוותת הזאת?'
תקשורת הספורט שזועקת כבר שנים על מנצחות ידועות מראש במחזורי הכרעה ומקפידה להתפלש בדיוני קידום למשחקים האלה עם הסברים מפורטים למי יש סיבה להתאמץ ולמי אין, יכולה הייתה לאמץ לחיקה בחיבוק גדול את הפועל רעננה על תקן 'צדיקה בסדום', לפאר ולרומם שמה של פנינת השרון על שהחייתה את רוח הספורט הציונית. אבל במקום זאת רעננה מותגה כ-'הורסת עליות' וכ-'מחריבת שמחות'.
רצה הגורל וכבר בשבת הקרובה נקבל דרבי לוהט בין מחריבת השמחות למרחיבת השמחות. אל חשש, אין צורך בתעודת כשרות מהרב ויצמן-יער כי המשחק מכריע לשתיהן. ואולי בכל זאת, בכוחה של רעננה לייצר במשחק הזה סדר יום חדש: סכנין תירד לליגה הלאומית ובתמורה תקשורת הספורט סוף סוף תעלה ליגה.
