מה לא אמרו על בני הנוער שלנו? שהם אגוצנטרים, שהם מרוכזים בעצמם ושהם עיוורים לבעיות סביבם. אולם פעם אחר פעם, הוכחה טעותם של הספקנים. הוכח כי הדור הצעיר, דור ה-Z הוא ברובו בעל מודעות סביבתית גבוהה, מלא רוח התנדבות ורגישות חברתית שלא נראו באף דור לפניו. מאור רומם בת ה-13 וחצי מתל מונד, תלמידת בית הספר השש שנתי “מיתרים” ברעננה, היא אחת מהדוגמאות החיות לכך ונציגה גאה לדור שלה – לפני כשש שנים, היא ואמה, עדי רומם, החליטו להקדיש את חייהן לנתינה והתנדבות, לאחר שחוו אובדן קשה במשפחה.
“לפני שש שנים, אבא שלי נהרג בתאונת עבודה”, מספרת מאור. “מלגזה קרסה עליו בנמל חיפה. שבועיים אחרי זה גם סבא שלי, אבא של אמא שלי נפטר. זו הייתה תקופה מאוד קשה. נשארנו רק אמא שלי ואני. העיפו אותי מכמה בתי ספר יסודיים כי לא ידעתי להתמודד עם האובדן. הייתי עושה המון בעיות, מתחצפת או בורחת מהכיתה. הייתי בוכה הרבה. אמא בהתחלה לקחה אותי למסלול הרגיל של פסיכולוגים. ישבתי ומצאתי את עצמי יושבת ומקטרת על החיים שלי, שזה לא משהו שאני מתחברת אליו, אז זה לא באמת עבד. אחרי שנה בערך אני זוכרת שאמא קראה משפט מספר של א.ד גורדון – ‘לא יהיה ניצחון האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה: שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור’. המשפט ממש שינה את הדרך שבה אני ואמא שלי חשבנו עד אז. החלטנו שכשאנחנו נלחמות בחושך, אנחנו מנציחות בחיים שלנו את האסון ואת הכאב שעברנו. החלטנו שאנחנו לא רוצות את זה. החלטנו להדליק את האור בעשייה טובה. אם כולם חושבים שאנחנו מסכנים, אז נמצא אנשים מסכנים יותר ונעזור להם”.
מאור רומם קרדיט מאיה אהרוני
איך העשייה באה לידי ביטוי?
“קודם כל, אחרי ששנת האבל חלפה תרמתי את השיער שלי לטובת יצירה של פאות. במקביל אימצנו המון חיות. היו לנו 50 חיות בבית: שרקנים, אוגרים, כלבים וחתולים. הלכתי להתנדב אצל וטרינר, התנדבתי בקייטנות של ילדים עם אוטיזם, חנכתי ילד עם אוטיזם, התנדבנו בוויצו, הגענו לבתי חולים לשמח ילדים ולהביא משלוחי מנות לפורים, התנדבתי במרכזים של קשישים, בכל דבר שיכולנו להתנדב בו התנדבנו. העיקר לתת”.
בכיתה ו’, לקראת גיל 12, בחרה מאור בהתנדבות מיוחדת ויוצאת דופן. היא ואמה טסו לגאנה שבאפריקה במסגרת משלחת הומניטרית להתנדב עם ילדים חסרי כל. “ביום הולדת ה-12 שלי, בשנת בת המצווה שלי, אני ואמא רצינו לעשות איזשהו טיול. אמרתי לה שאני רוצה שזה יהיה מיוחד, שאני רוצה שזה יהיה קשור לכל האווירה של ההתנדבות והעשייה שנמצאת בחיים שלנו. ראינו תכנית בטלוויזיה על כפר יתומים באפריקה, ואמרתי לאמא ‘אני חצי יתומה והם יתומים לגמרי, אם אני מסכנה אז הם יותר מסכנים, בואי נעזור להם’. ובאמת נסענו לכפר יתומים בגאנה לסייע לילדים שם. נסענו בפעם הראשונה בתחילת כיתה ו’, בחגי תשרי ואז עוד פעם בהמשך השנה. זו שנה שעברתי בה המון התנדבויות ותהליך של התבגרות. קצת לפני שיצאנו לאפריקה, פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת תרומות לאותם הילדים בגאנה וגייסתי טון תרומות. זאת לא צורת ביטוי, באמת גייסתי מספיק תרומות, ילקוטים, עפרונות, מחברות, בגדים, שמילאו מכולה של טון שנשלחה לכפר הזה”.
מה את זוכרת מהחוויה באפריקה?
“היא מדהימה. בהתחלה זה שוק. איך שהגעתי לשם בכיתי. זה משהו שקשה לתפוס. מי ידע שמיטה זה צ’ופר? שארוחת צהריים זה פרס? זה מדהים. קשה להבין את זה. זה לא משהו שאתה רואה כל יום. זו מציאות שקשה לתפוס. צריך להבין שאין להם כמעט כלום והם בכל זאת מאושרים. הם שמחים ורוקדים, הם רק רוצים חיבוק, תשומת לב, אהבה. לא אכפת להם שאין להם כלום. הם כל כך מאושרים שזה מדהים לראות. לומדים שם בין 50 ל-80 ילדים בכיתה, בכל הגילאים, אבל יש להם כבוד מטורף למורים והמורים מחזירים כבוד לתלמידים. למדתי להעריך שם המון דברים. למדתי שהשכלה למשל זה לא משהו שכולם מקבלים”.
מאור רומם באפריקה קרדיט פרטי
במה התבטאה ההתנדבות שלכם עם הילדים?
“היינו משחקים איתם, יש שם ילדים שעולים לכיתה יב’ ויכולים להיות גאונים במתמטיקה אבל לא יודעים להשתמש במספריים כי הם לא נחשפו לזה. אז לימדנו אותם מוטוריקה עדינה, שיחקנו איתם, עזרנו קצת בשיעורים, להעביר את החומר בצורה יותר חווייתית. זאת הייתה חוויה מאוד מעצבת מבחינתי”.
גם לאחר שחזרו ארצה, המשיכו מאור ואמה בהתנדבות ענפה. מאור אף התחילה להרצות ברחבי הארץ בקרב בני גילה ועודדה הקמה של מעל 30 פרויקטים ומיזמים חברתיים שונים. בשל התנדבותה, נבחרה על ידי חברת החדשות לאחת מבנות הנוער המשפיעות בישראל, לאחת ממנהיגות העתיד על ידי עיתון ‘דה מרקר’ וקטפה שלל תארים נוספים בכלי תקשורת וארגונים חברתיים.
“אחד הביטויים שאני לא אוהבת זה דור העתיד”, מסבירה מאור. “אני לא דור העתיד. אני דור ההווה, דור העכשיו. כולנו דור העכשיו. אנחנו יכולים להשפיע, יש לנו המון כוח ברשתות חברתיות. לנוער יש כוח והשפעה מטורפים. אנחנו מאוד רוצים להשפיע, מאוד לא מרוכזים בעצמנו, מאוד מסתכלים מסביבנו. אני מוקפת בהרבה בני נוער וילדים מדהימים. להגיד שבני נוער מרוכזים בעצמם, זה פשוט לא נכון”.
מאור רומם באפריקה קרדיט פרטי
מה החברים שלך חושבים על ההתנדבות ועל הפעילות שלך?
“התגובות מאוד חיוביות. המון ילדים מאוד אוהבים את זה ורוצים להתנדב איתנו. מאוד מתלהבים מהפרויקטים שלי. נורא מפרגנים ושואלים”.
את לא מרגישה קצת שאת מפספסת את גיל ההתבגרות? שחווית הנעורים קצת חומקת ממך?
“ממש לא, אני צוברת כל כך הרבה חוויות חדשות, פידבקים אהבה ותמיכה. תן לי לגלות לך משהו: אני הולכת למסיבות, יוצאת עם חברים, הולכת עם חברות לקניון ויושבת בבתי קפה. אני חושבת שהתנדבות היא ההפך מפספוס, להפך, היא מוסיפה לי לחוויות שלי ולאדם שאני, אני בטוחה במאה אחוז שלא הייתי אותו בן אדם אם לא הייתי מתנדבת. אתה הרבה יותר שמח במה שיש לך, לומד להעריך את הרגע, ליהנות, אתה לומד כל כך הרבה דברים, שהם מדהימים והם טובים, אני כל כך שמחה שהם חלק מהילדות שלי ומגיל הנעורים שלי. הרי אמא לא התפטרה מהעבודה ואני לא פרשתי מבית הספר. אני הולכת לחוגים, אני רואה טלוויזיה, אני עושה הכול, אבל גם מתנדבת. זה נותן לי את הכוחות להעריך את הכל הרבה יותר. אם לא הייתי נהנית מזה לא הייתי עושה את זה”.
מה את מתכננת לעתיד?
“אני בדרך לעוד דברים גדולים. אני ואמא נורא רוצות שיזמינו אותי להרצות כמה שיותר ונורא שמחות שיש לנו את הכוח להשפיע. אני מתנדבת גם היום כמובן, מתוכננים לנו דברים גדולים מאוד שאני עוד לא יכולה לדבר עליהם. אני כן יכולה להגיד שהכוח של ההרצאות הוא מדהים. בעקבות ההרצאות האלו נפתחו עשרות קבוצות ומיזמים חברתיים של בני נוער. אני מעבירה את ההרצאות ללא תשלום, אבל רק בתנאי שכל מי שנוכח יתנדב אחרי ההרצאה. אם אתה רוצה דוגמא לכוח שההרצאות מביאות עמן, אז הנה – עכשיו כשפרצה השריפה במבוא מודיעים, כתבנו הודעה בקבוצות המתנדבים שנפתחו בעקבות ההרצאות שאנחנו מחפשות תרומות לאנשים שאיבדו את רכושם ואת ביתם. תוך שעתיים הגיעו גלונים של תרומות אלינו הביתה. זה מדהים, אין מילה אחרת לתאר את זה”.
