ישנם שני סקטורים בחברה הישראלית שלא יודעים איך להתמודד עם מחמאות: כדורגלנים ופולניות. מכיוון שאין לי כל כוונה לפתוח כאן חזית עם דודות פולניות, אסתפק בכדורגלנים.
קחו לדוגמא את קייס גאנם, אותו דגה הפועל רעננה מביצת הלאומית ברמת השרון והעניקה לו הזדמנות בליגת העל. גאנם החזיר עם עונה מוצלחת, אותה קינח במספרת מהדהדת לרשת הפועל תל אביב. מסתבר שדי בכך בכדי להיכנס לרשימת הקניות של מכבי תל אביב לינואר ובינתיים גאנם נאלץ למשוך זמן ברעננה: 0 שערים ב-8 מחזורים הם רק פועל יוצא של מתיחה בשריר החשק.
בגזרת ההגנה, ירדן כהן תפס בעונה שעברה מקום קבוע ב-11 על חשבון עמנואל אמבולה, ומה יכול לבקש לעצמו מועדון צנוע, יותר מאשר שחקן בית שמשתקע בהרכב על חשבון זר? ממש כמו גאנם, גם כהן חתם עונת פריצה עם שער בלתי נשכח לחיבורים והנה הילד הפך בין לילה לגבר מבוקש בקבוצה שמתיימרת לאליפות, אבל תג מחיר גבוה מצד אשר אלון הוריד את המעבר מהפרק לפחות לכמה חודשים, כך שבינתיים כהן מסתפק בספרינטים לשום מקום באגף שמאל, חולם בהקיץ על נשיקות מהיציע המזרחי בטדי, ומתעורר בבהלה מחובק עם הקו האדום.
מאחורי כולם ניצב אסף צור: 'שוער העתיד' הוא כונה אחרי עונה סבירה בהפועל רעננה. כמה פרשנים אף נזפו לאחרונה באנדי הרצוג על שהעז לא לזמן את צור לסגל הנבחרת הבוגרת. סביר להניח שצור אפילו היה מונחת כבר בקיץ האחרון בסמי עופר, אלא שליענקל'ה שחר עדיין עומדת בגרון הלקרדה ושמה עומרי גלזר שאשר אלון האכיל אותו לפני שלוש שנים, כך שבינתיים צור העתיד נאלץ להשמיט לרוב בעיטות דרדל'ה ולפספס כדורי גובה, כנראה בכדי להוכיח למאמן הלאומי שהוא אכן ראוי ללבוש את אפודת הנבחרת.
ומה משותף לשלושת המוחמאים? כולם זקוקים לאיש מקצוע רציני לידם, כזה שיידע להנחית את התעופה העצמית שלהם ולמחוק מפניהם כל חיוך אווילי בעקבות ציון גבוה בעיתון. ואם המאמן והבעלים כשלו בתפקידם, קשה לי לחשוב על מישהו שכן יצליח. בעצם, שווה לבדוק אם לקורצקי יש במקרה איזו דודה מפולניה.
