אלעזר טמנו והציור "אבא אדמה". צילום אורלי בויום
אלעזר טמנו והציור "אבא אדמה". צילום אורלי בויום

"כפר סבא היא אחלה עיר, אבל משאירה אותך תקוע במקום"

הוא סבל מגזענות והטרדות וחושב שקליטת העולים מאתיופיה בכפר סבא נכשלה. אלעזר טמנו, אמן מבטיח שמצייר בקפה, עבר החודש לתל אביב, ומקווה להתעסק יותר בציור ופחות בצבע העור. ראיון

פורסם בתאריך: 16.12.17 19:25

את המהפכה החברתית שלו רוצה האמן אלעזר טמנו לעשות דרך הציור. טמנו (26), בן לעולים מאתיופיה שגדל כל חייו בכפר סבא ומצייר מגיל ארבע, זוכר היטב את הקריאות כושי ואת ההטרדות של המשטרה בגלל צבע עורו. בעזרת הציור הוא רוצה ללמד את בני הקהילה שלו להיות גאים במסורת, ובעיקר לא לפחד ולהעז להגשים את החלומות שלהם. ואולי גם להשפיע על הדרך שבה החברה הישראלית רואה את הקהילה. "בסוף אני אצליח לחולל את השינוי החברתי מהדלת האחורית, דרך הציורים שלי", הוא אומר, "זה המקום שבו אני יכול להשפיע חברתית, זו המהפכה הפרטית שלי עבור הקהילה האתיופית. דרכם אני מבטא את הכאב ואת המאבק לשוויון. ואם אדם גזען יביט בציור שלי ויגיד עליו 'איזה יופי', אז אני מבחינתי ניצחתי. ככה אני אשנה את העולם והתיוגים המיותרים"

טמנו, צייר ושף, נולד לפני 26 שנה בבית החולים מאיר בכפר סבא. יש לו שמונה אחים מאימהות שונות. הוא עובד כשף במסעדת דלידה בשוק לוינסקי בתל אביב, מלמד ציור בבית אברהם בכפר סבא ובבית הספר הירדן לילדי עובדים זרים בשכונת התקווה בתל אביב. בנוסף, הוא גם מעביר הרצאות על ציור אתיופי והגשמה עצמית. החודש עבר טמנו לתל אביב והחל לעבוד על תערוכה חדשה שאמורה לבטא את כאבם של צעירי העדה האתיופית, חבר'ה בגילו שרוצים לפרוץ החוצה בזכות מי שהם, מבלי להיות מתוייגים כאתיופים.

אלעזר טמנו. צילום אורלי בויום

אלעזר טמנו. צילום אורלי בויום

"אני כפר סבאי אסלי", הוא מספר, "נולדתי בבית החולים מאיר, למדתי בתיכון אורט במגמת עיצוב גרפי. זה היה הדבר היחיד שעניין אותי. הייתה שם מורה לאמנות בשם פניה פלד שהעריכה אותי כאדם וכאמן ורק בזכותה לא העיפו אותי משם, כי לא למדתי בכלל והייתי שובב לא קטן. בצבא נחשפתי לעולם הקולינארי והפכתי לשף ראשי בבסיס נופש של חיל האוויר במצפה רמון. לבישול הגעתי בגלל שכילד, הילדים של אמא שלי עדיין לא עלו ארצה ואמא שלי היתה טסה לשם לתקופות ארוכות של בין חודשיים לשנה. נאלצתי לבשל לעצמי, וגם לאבא ולאחים, וככה נחשפתי לבישול. אחרי הצבא עבדתי במוזס כפר סבא במשך ארבע שנים וכיום אני בדלידה".

סיפורים מהקפה

טמנו מספר שנמשך לציור כבר בגיל ארבע, כשאביו נתן לו את סט הצבעים הראשון שלו. "אבא הביא לי צבעים והציור הראשון שציירתי כבר בגיל ארבע היה ציור של שני בתים – בית אתיופי מקש ובית ישראלי רגיל עם גג רעפים משולש. כבר אז הייתי גם וגם, ישראלי ואתיופי, וככה דמיינתי איך בתים בישראל נראים. וזהו, מאז ועד היום לא הפסקתי לצייר. הציור הוא הפסיכולוג והמהות שלי ושילבתי בו גם את השורשים של התרבות שלי – הקפה".

טמנו מספר שבמשך שנים היה מצייר בשחור לבן ("פחדתי להוציא את הצבעוני שבי, פחדתי פחד מוות מצבעים"), עד שיצא לטיול בדרום אמריקה. שם, הוא מספר, משהו בו נפתח והוא גילה את הציור באמצעות קפה. "הרגשתי שאני חייב לשחרר עצמי ולא להיות מקובע למה שעשיתי עד כה, ולעוף על טכניקות אחרות שגם מתחברות לנשמה שלי, למי שאני", הוא אומר, "ככה בחרתי בקפה, שאני משלב בציורים שלי. קפה הוא חומר מדהים כי יש לו מגוון של צבעים וגוונים. הוא גם מזוהה את התרבות האתיופית. אתיופים שותים קפה שלוש פעמים ביום, וקוראים לטקס הזה 'בונה' – קפה באמהרית, כשאמא לוקחת פולי קפה ירוקים, מבשלת וקולה אותם. אז התחלתי לערבב את הקפה עם מים ועוד חומרים סודיים ולהתיז אותו על הדף כרקע לציורים שלי. הקפה זה אני והמורשת ממנה באתי, כשעליו אני מצייר בצבע, הקפה זה השורשים והבית והצבע זה מי שאני, פורץ גבולות וצבעוני".

צ'ולט. צילום אורלי בויום

צולט. צילום אורלי בויום

 

שורשים. צילום אורלי בויום

שורשים. צילום אורלי בויום

טמנו מצייר כל יום. הוא אומר שהציור זה האוויר שלו לנשימה שלו. הוא נחשף לציבור עם יצירותיו רק לפני כשנה. "האמת שעוד בטיול שלי בדרום אמריקה העיתי מצייר לבעלי עסק ציורים בתמורה ללינה בחינם, אבל רשמית נחשפתי לציבור לראשונה דרך תערוכת היחיד שלי בשם 'דרך עיניים שלי החיים על פי אלעזר' שהוצגה בהיכל התרבות בכפר סבא באוקטובר 2016. הצגתי בה 20 ציורים שעבדתי עליהם במשך שנתיים בחדר הקטן שלי בבית. זה קרה ממש במקרה. הסתובבו ציורים שלי בפייסבוק וברשת עד שהייתה תערוכה של אמני כפר סבא, ופנו אלי והזמינו אותי להציג שם. כולם היו שם עם רזומה ענק ורק אני פישר קטן וצעיר מציג שם לראשונה. כולם מאוד התלהבו מהתערוכה, וגם מכרתי כמה ציורים. אפילו ראש העיר יהודה בן חמו התקשר אלי אישית ואמר שהוא אהב את התערוכה. בזכותו הייתה תערוכה נוספת שלי בגלריית האמנים בכפר סבא".

באחרונה, אף התפרסמה כתבת וידאו על טמנו שהכינו ישראל לנצ'נר ובני נחמנוביץ' בטלויזיה הקהילתית של כפר סבא.
הציורים הצבעוניים שלו, מעבר להיותם מרשימים ומורכבים, דורשים תמיד מבט נוסף כדי לנסות ולנתח את כל שכבות הציור, הסמלים הדמויות, והסיפור האישי שלו מאחורי הציור. "מאחורי כל ציור שלי יש סיפור ועולם שלם שקשור לזיכרונות שלי, להגדרה שלי כאתיופי מול ישראלי, וגם ציורים של פנטזיות או שאיפות שלי ושל הקהילה האתיופית בכלל", אומר טמנו, "יש לי למשל ציור של אישה מתפללת בכותל כשמאחוריה עומדת נערה עם עין אחת שהיא דגל ישראל ועין שנייה שהיא דגל אתיופיה, שמשקף את הזהות החצויה שלה. ציור אחר הוא של שלוש זברות – שחורה, לבנה ורגילה, שמשקף את ההתלבטות שהייתה לי פעם של מה אני יותר – אתיופי או ישראלי. כיום אני מבין שאני זברה רגילה, שהיא גם שחור וגם לבן, כי בטבע אין רק שחור או רק לבן.
כושי וקללות אחרות

טמנו ספג את התרבות האתיופית בעיקר בזכות אביו, מלאקו, שלימד אותו אמהרית וסיפר לו על אתיופיה. "כמעט כל מה שאני יודע על התרבות האתיופית זה בזכות אבא שלי, שהוא דמות מאוד כריזמטית, ויש כמובן גם ציורים שמבטאים את הסיפורים והזיכרונות שספגתי ממנו. כילד קטן התביישתי במורשת ובהורים שלי. בכל פעם שהוא בא איתי לאסיפת הורים התביישתי שהוא לא מדבר עברית כי רציתי להיות ישראלי.

אלעזר טמנו ואביו

אלעזר טמנו ואביו

"אבל למרות הכל, אבא שלי הוא ההשראה הכי גדולה שלי לציור ולדרך החיים שלי. הוא אסיר ציון שעבד עם המוסד הישראלי כדי להעלות יהודים מאתיופיה לארץ. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ וכל פעם עצרו אותו, כשהשיא היה מעצר של שנתיים בכלא בסודן שם הוא עבר עינויים רבים ובסופו של דבר נותר עיוור כתוצאה מהמכות שספג. כיום הוא עיוור לחלוטין בעין אחת ובשנייה הוא רואה רק 50 אחוז. אחת מהבנות שלו, שאיתה עלה לארץ עם שלושה ילדים נוספים, נפטרה במהלך המסע לארץ, מסע של שלושה חודשי הליכה ברגל עד סודן ומשם מטוס לארץ. הוא הגיע לארץ בשנות השמונים, ולמרות כל הקשיים והסבל הוא כריזמטי ופעיל, וכיום עוזר לאנשים להעלות בני משפחה מאתיופיה ומשמש בהתנדבות כסגן יו"ר ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה. ה

"הוא זה שלימד אותי שאם אתה רוצה משהו אתה חייב להגשים אותו וללכת עליו בעיוורון מוחלט, תרתי משמע. הייתה לו זיקה ותשוקה להגיע לארץ, ולא עניין אותו שכלאו אותו, שעינו אותו, שבתו נפטרה ושהוא קבר אותה בחולות. הוא רצה להגיע לישראל ולא עניין אותו כלום. הוא לימד אותי שחובה לנסות ולהגשים את החלום שלי, גם אם הוא נראה מטושטש בהתחלה, כי בסוף הכל מתבהר. כמו ציור של ילד עם המון נקודות שבסוף מתחברות לקו".

 

קריאות "כושי" והצקות של המשטרה

משפחתו של טמנו עלתה היישר למרכז הקליטה שברחוב משה דיין בכפר סבא, וב־1995 עברה לדירה בשכונת הדרים. לדבריו, למרות שנולד וגדל בכפר סבא תמיד ספג השפלות רבות, בידוקים ומעצרים רק בגלל צבע עורו. ויש לו בטן מלאה על אופן הקליטה של העולים מאתיופיה בארץ. "הייתי האתיופי השישי בבית הספר היסודי רמז, וזה היה מאוד קשה", הוא מספר, "לא קיבלו אותנו בטוב בכלל וספגנו המון קללות כמו 'כושי', מילה ששמעתי לאורך כל שנותיי. פעם זה היה מאוד מעליב אותי, והייתי הולך על זה מכות ונהיה אלים, כי זה הכי פוגע שיש, אבל כיום למדתי להתמודד עם זה".

הקליטה בכפר סבא נכשלה?

"כן. יש בכפר סבא קרוב ל־150 משפחות אתיופיות, שרוכזו לרוב באזור שכונת קפלן, וזו בדיוק הסיבה לכישלון. לוקחים את העולים האלה שבאו ממדינה לא מפותחת, רובם מאזור כפריים, הם לא יודעים עברית, ומקבצים אותם יחד כדי שימשיכו לחיות בקהילה שלהם עם השפה שלהם. למה? זה הדבר הכי גרוע שיש. יוצא מצב של קהילה אתיופית בעיר שנטפלים אליה. כשהייתי בן 16-15 השוטרים היו מגיעים להטריד אותנו בשכונה. היינו כמה חבר'ה שיושבים לפעמים עם נרגילה, חבר'ה טובים, ורק בגלל שאנחנו שחורים היו עוצרים לידנו, מצמידים אותנו לקיר כאילו אנחנו עבריינים, ועושים עלינו בידוק. יש לי גם חברים שהיו במעצר בלי שעשו כלום. אחרי שעברתי לשכונת הדרים, שם כמעט ואין אתיופים, השוטרים היו נוסעים אחרי, עושים עלי בידוק ושואלים אותי בלי שום בושה 'איך אתיופי כמוך גר בהדרים?'. כל הסיטואציה הזו גרמה לי להיקרע מבפנים. החברה החליטה בשבילי שאני יותר אתיופי מישראלי וככה אני מתויג. אני אתיופי בשבילם. הקליטה נכשלה. הצבע שלנו בולט במיוחד, ובחדר שיש בו 100 איש, אם אני השחור היחידי, אני אבלוט. בת הזוג שלי היא 'מרוקאית לבנה' כמו שמתייגים אותה כאן, וכל הזמן מציקים לי על זה. החברה בכפר סבא תקועה בתיוג של אנשים. זאת אחת הסיבות שבגללן עברתי החודש לתל אביב. רציתי להיות מי שאני".

נעל שחורה נעל לבנה. צילום אורלי בויום

נעל שחורה נעל לבנה. צילום אורלי בויום

 

ליג'נט (ילדות באמהרית). צילום אורלי בויום

ליג'נט. צילום אורלי בויום

טמנו עזב את החודש את כפר סבא לעיר הגדולה, ושכר דירה בשכונת פלורנטין בתל אביב. הוא גר שם עם בת הזוג שלו דנה חי, גם היא ציירת, והחתולה דיקסי. "כפר סבא היא אחלה עיר, מדליקה וצבעונית והכל, אבל היא משאירה אותך תקוע במקום", הוא אומר, "היא מילאה אותי עד שלב מסוים, עד גיל 26, וכיום אני חייב לפרוץ החוצה כאמן ולעוף לתל אביב שהיא אטרקטיבית לצעירים ואמנים, ופתוחה לכולם. אני גר בשכונה צבעונית, בכל מטר יש גלריה, ויש לי כאן המון קולגות שאני מכיר על הדרך ומתחבר אליהם. בכפר סבא אין את הדברים האלה. בתל אביב אני יכול לפרוץ גבולות עד הסוף, ובעיקר לא להיות מתויג. בתל אביב, אולי גם בגלל שיש הרבה עובדים זרים ובכלל יש בה הכל מהכל, לא נתקלתי בגזענות ואיש לא רואה בי אתיופי או כושי, אלא רואים בי את אלעזר האומן".

עד גיל 25 טמנו הגדיר עצמו כאתיופי ולא כישראלי, בעיקר בגלל הגדרות החברה כלפיו. כיום הוא מגדיר עצמו "ישראלי – אתיופי". "כל מי שהיגר לארץ תמיד יהיה במשבר זהות. שנים רבות, בגלל שמצביעים עלי כשחור, הזדהיתי ככזה. לא נתנו לי להיות ישראלי. היום, כשאני בוגר יותר, אני מבין שאני ישראלי לכל דבר, וככה אני רואה את עצמי".

החלום של טמנו זה להיות צייר גדול ומוכר בארץ ובעולם, ולהנהיג שינוי חברתי דרך הציורים שלו. "אני רוצה להיות צייר מוכר, הכרה גדולה ועולמית, ולהציג את העבודות שלי במיטב המוזיאונים, ובעיקר לשנות את העולם בדרך וביכולות שלי. אני רוצה להעביר מסר שלא צריך להיות חלשים. מסר של תתחברו למורשת שלכם ולהווה שלכם. אני רוצה להראות לאנשים דרך הציורים שלי שצריך לחלום גבוה ולנסות להגשים את מי שאתם, למרות כל הקשיים שבדרך. הציור, הדף הריק, הוא הפסיכולוג שלכם, אז תוציאו את החלום לפועל דרכו כמו שאני עושה".

אלעזר טמנו. צילום אורלי בויום

אלעזר טמנו. צילום אורלי בויום

בימים אלה הוא עובד על תערוכה חדשה שהוא מתכנן להציג בתחילת הקיץ. השבוע הוא צייר את הציור הראשון. "התחלתי השבוע לעבוד על התערוכה החדשה שלי שתדבר על הזהות החדשה שלי, של ישראלי-אתיופי, חצי-חצי, כי עד כה הגדרתי עצמי כאתיופי. הציור הראשון שצויר השבוע הוא של מונה ליזה אתיופית בשם קונג'ו, שיש לה רסטות, חיוך מפתה ולבוש מסורתי ומודרני כאחד. במקום רקע של איטליה ציירתי את הכפרים בגונדאר, וזה משקף את החצי חצי שלי".

ומה עם כפר סבא?

"כבר לפני שנתיים הרמנו אני ועוד כמה חבר'ה בשכונת קפלן מיזם חברתי שקוראים לו 'מנטורים בקהילה', שבו אנחנו חונכים את ילדי השכונה, כל אחד והכשרון שלו, במטרה לשקם את השכונה והקהילה האתיופית. התנדבתי במיזם הזה מתחילת דרכו ואמשיך בזה גם בעתיד. אני גם מלמד ציור בבית אברהם, המרכז הקהילתי תרבותי של הקהילה בכפר סבא, כדי לעורר השראה אצל הילדים דרך הסיפורים שלי. אני מקווה שזה יעודד את הילדים להיות מי שהם, בלי מחסומים של צבע ומוצא, גם אם זה יעבוד רק בעיר אחרת".

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר