אחרי שסיימו עוד ערב שגרתי בביתם הצנוע והבורגני בכפר סבא, שכולל ארוחת ערב, מקלחות והשכבות לשתי ילדותיהם הקטנות, מתפנים בני הזוג ליאור רוזנפלד ויעל שחר לשוחח על עבודתם כאדריכלים חובקי עולם, שתכננו ועיצבו בניינים בארץ ובחו"ל. במובן הזה, כך הם מעידים על עצמם, הסנדלר בהחלט הולך יחף. אולי מלבד רצפת פרקט יפיפייה, אין רמז בדירה סטנדרטית להחריד של השניים, לכך שמדובר בבני זוג שעיצבו את מלון פלאזה בניו יורק ואת בניין מוטורולה באיירפורט סיטי, ושתכננו שכונות מגורים בארץ ובעולם.
רוזנפלד (42) ושחר (41), בעלי משרד "שחר רונזפלד אדריכלים" ברחוב התעש בכפר סבא, הם באמת זוג קצת שונה בנוף הלא כל כך נגיש שנקרא "אדריכלי צמרת". הם מייצגים את האדריכלות הישראלית המודרנית, אבל סולדים מהביטוי "עיצוב מודרני". אפשר לומר שעבודותיהם מייצגות את הגישה הישראלית באדריכלות העתיד באתרים בינלאומיים, ומנגד הם גם הביאו למודעות הישראלית את ה"יוקרה החדשה" מהעולם כשהם מעצבים, בין היתר, בתים לאלפיון העליון בישראל.
"אני רוצה להאמין שאנחנו קצת יותר ממגשימי חלומות לאנשים", מסביר רוזנפלד, "יש לנו כוח עצום ויכולת ולגיטימציה לתכנן לאנשים את אורח החיים שלהם, את החללים שהם חווים, את החוויות המשפחתיות שלהם. איך הם יחושו בהתנהלות שלהם ביום יום, 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, בתוך הבית שלהם. מה הם יראו, מה הם ירגישו, מה הם יחוו, איזו רוח ואיזו תאורה. אבל עם כוח כזה באה אחריות גדולה שיושבת על כתפנו, כי אנחנו מחויבים להם".
לדבריו, "אנשים רוצים להרגיש שהם חוזרים הביתה לבית המלון שלהם. אני חושב שבסופו של דבר, בסוף התהליך, כשאנשים נכנסים לבית וחיים בו, הם רוצים לפתוח את הדלת, לשבת בבית בפינת הישיבה או על האי, ולהרגיש רוגע ושייכות. אנחנו עובדים עכשיו על בית בהרצליה, והלקוחה אמרה: 'הדלקנו את האור וכל כך התרגשתי. זה כל כך יפה. לא ציפיתי וזה כל כך אנחנו'. זה ממש להתאים את הכפפה, לממש את החלום ללקוחות".
פרויקט קטן שהתגלגל
רוזנפלד ושחר מתגוררים בכפר סבא מזה עשור. הוא חיפאי במקור, היא מראשון לציון. שניהם ידעו מגיל קטן שהם מתכוונים להיות אדריכלים. "אצלי זה פחות מובהק מאשר אצל ליאור", צוחקת יעל. "אצלו זו דרך חיים. אצלי, אני לא יודעת את להגדיר את זה. אני מאוד אוהבת את זה וזה התפתח עם השנים. כילדה היו לי בתי בובות. הייתי כל הזמן משנה להם את הרהיטים בחדר. כנראה תמיד עניין אותי נושא התוכניות והחללים".
שניהם למדו את המקצוע בטכניון בחיפה, אבל נפגשו רק מאוחר יותר כקולגות. היא עבדה במספר משרדי אדריכלים שמתככנים בנייה פרטית לאלפיון העליון והוא עבד ב"מן שנער אדריכלים". הם החלו לעבוד במשותף על פרויקט קטנטן. "היא רצתה עזרה ומשם זה התגלגל", הוא אומר. בסופו של דבר היא זו שיצאה לעצמאות ראשונה, והוא הצטרף אליה כשהייתה צריכה כוח עזר.
"עשו מחקר", הוא מספר, "וגילו שאדריכלים שסיימו את הלימודים ומיד פותחים משרד, הסיכוי שהמשרד שלהם ייסגר תוך עשור הוא גבוה. היום אני מבין למה. התנהלות אדריכלית היא רק חלק קטן מלקחת רעיון או חלום ולהוציא אותו אל הפועל. צריך מקצועיות גבוהה והרבה מאוד ניסיון מאחוריך".
את הניסיון הם צברו בפרויקטים גדולים במיוחד. היא עיצבה עוד בימיה כשכירה את מלון הפלאזה בניו יורק והוא עיצב את בניין מוטורולה באיירפורט סיטי. "חיפשתי משרד גדול שמתעסק בפרויקטים גדולים", הוא מסביר. "זו התנהלות גדולה, מבנים גדולים, פלדה, המון קירות מסך. הפרויקט הזה, שעבדתי בו תחת 'מן שנער', הוא 40 אלף מ"ר עילי ועוד 40 אלף מ"ר תחתי. אין ספק שמדובר בהיקפים מאוד גבוהים. זו התנהלות אחרת. זה יותר ניהול התכנון מאשר רק התכנון בלבד. אלו מערכות גדולות, צוותים גדולים שמזיזים ספינה שכזו. זה מרתק מאוד".
אז איך הגיעו משם לניהול משרד עצמאי? "אני חושבת שאתה מגיע לאיזה מיצוי של היכולות שלך", מסבירה שחר. "אדריכלות זה משהו מאוד גדול, זה מגוון, יש פרויקטים של שנים. אני הרגשתי שיש לי יותר לתת כעצמאית. הראייה היא הרבה יותר מערכתית. להתעסק באלף נושאים באותו היום, בכל מיני היבטים של העבודה הזאת, זה לא רק תכנון יצירתיות, זה בליל כזה מאוד מעניין של נושאים שכשכיר אתה רואה חלק ממנו".
וזה יותר קשה או יותר קל?
רוזנפלד (צוחק): "זה הרבה יותר קשה, אלו דאגות אחרות. אבל אני לא רואה את עצמי לא עושה את זה. אורח חיים של לבוא וליצור נראה לנו הדבר הכי טריוויאלי שיש".
בני הזוג עוסקים גם בבניה פרטית וגם בעיצוב חללי תצוגה. לבנייה הפרטית רוזנפלד קורא "איכותנית" ולא יוקרתית. "לא אוהב את המילה יוקרתית", הוא מסביר. "אני חושב שהיא סטיגמטית. נתפסת כמשהו מאוד מסוים ותבניתי וזה לא נכון. אנחנו עובדי בסטנדרטים גבוהים, אבל הפתרונות ניתנים כתוצאה מאילוצים וממגבלות שיש. יש לנו מספיק תקציב להתפרע, אבל אנשים לא אוהבים את ה'להתפרע' הזה. אנחנו מבינים את זה והאדריכלות שלנו לא מנקרת עיניים. משדרת את אותו פאסון, אבל בצורה הרבה יותר נעימה".
"ממה שאני מכירה", מוסיפה שחר, "אני לא חושבת שאנשים רוצים משהו מנקר עיניים. אנשים שיש להם כסף רוצים את הנוחות שלהם. זה לא רצון ליצור מפלצות תפאורה כאלה. נכון, תהיה להם אמבטיה יותר נוחה או ארון גדול יותר, אבל מבחוץ זה יהיה יותר סולידי. אני חושבת שדווקא החזרה של החומרים שנקראים טבעיים כמו בטון, פלדה ואלומיניום – הם יותר יקרים לביצוע אבל הם פחות מנקרי עיניים".
לדבריהם, לאנשים היום בישראל יש הרבה יותר הבנה בתחום וטעם אישי, כך שבניגוד לטרנדים ששלטו בשנות ה-80 וה-90, היום הטעם האישי דומיננטי יותר. "אתה רואה את זה בכל הקשור למשל לסלפי", מסביר רוזנפלד. "כל אחד מבטא את היכולות האישיות שלו. בתוך כך, להגיד לך שאנחנו מתכננים ללא טרנדים? הייתי רוצה להאמין – אבל בינינו זה יהיה שקר. אנחנו מושפעים השפעה גלובלית, כמות האינפורמציה, האימג'ים באינטסגרם, היא עצומה. אם פעם למשל היה את איש המקצוע ולצידו היה לקוח, היום ללקוח יש ידע עצום. הוא מחובר ורואה מה קורה בעולם".
בפועל, תוך כדי עבודה, מנסים בני הזוג להגיע לעיצוב המיוחל בעבודה משותפת עם הלקוח. "לקוחות לא אומרים לנו תעשו מה שאתם רוצים, נבוא ונראה", הוא אומר. "אנחנו צוות תכנון – יעל אני ובני הזוג, ארבעתנו מעלים בעיות, תפיסות עולם ויוצאים לתכנון משותף ביחד. היום המעורבות היא עצומה. ככל שהלקוח מעורב יותר והוא חלק מאיתנו זה מתאים לו יותר, והוא מקבל את מה שהוא מבקש. אנחנו מתכננים את הבית שלו כאילו זה הבית שלנו, אבל בסוף הוא גר בו. אם נעשה משהו שלו מתאים לו זה כאילו שלא עשינו כלום".
חוץ מזה, היום בעולם של תכנון בתלת מימד, הם אומרים, הלקוח יודע לאורך כל הדרך מה תהיה התוצאה. כך זה הופך את כל התהליך להרבה יותר קל ונגיש.
לא רבים בענייני עבודה
אז איך מסתדרים בני זוג שנמצאים כל היום בעבודה יחד, ואז חוזרים לבית משותף? "תפנה אליה את השאלה", אומר רוזנפלד, "אצלי זה מאוד טבעי. אדריכלות זה אורח חיים. לי הכי טבעי וכיף שאני יכול לבוא, לשתף להתייעץ ולחוות יחד. אני חושב שזה מאוד ממלא ומוסיף פאן שלם למרחב. אני חושב שדווקא בענייני עבודה אין לנו מחלוקות ומריבות. להגיד שלהיות 24 שעות ביחד זה איזה עומס עלינו? זה נראה לי טבעי".
"זה כבר חלק מאורח החיים", מסכימה שחר. "אני כרגע לא רואה דרך אחרת. זה נשמע אולי נורא לא אמיתי, אבל אנחנו לא רבים. הייתה לנו אולי מחלוקת אחת כל התקופה הזאת. אנחנו מחלקים תפקידים בלי מילים. יש זרימה מאוד טובה. הדבר היחיד הוא שלפעמים יש הסתה של עבודה לתוך החיים בבית ועל זה צריך לשמור. בסופו של דבר אנחנו יחידה אחת בסביבה נטולת מניירות".
כרגע הם אמנם גרים בכפר סבא הירוקה, אבל מחפשים באזור מגרש לבנייה. "זה באמת הולך להיות תהליך מעניין מאוד", צוחק רוזנפלד. "ברגעים כאלה אתה באמת מבין מה הלקוח עובר".
על כסף הם מעדיפים לא לדבר. "בשנה א' בטכניון שאלו מי רוצה לעשות כסף?", הוא מסביר. "מי שהרים ידיים אצלנו אמרו לו שהוא לא בפקולטה הנכונה". "אדריכלים זה מקצוע חופשי", מוסיפה שחר. "לא חושבת שיש אדריכלים מקבצי נדבות, אבל ביחס לשעות עבודה – אם להשוות אותו למקצועות אחרים, אצלנו מחיר פר שעה הוא נמוך. נכון שיש לזה תפיסה מאוד יוקרתית זה המון עבודה מאחורי הקלעים".
רוצים להישאר מעודכנים?
כמה עולה לשכור אתכם?
רוזנפלד: "עבור שאלה. בוא נגיד ש'עמחה' לא יכולים לקחת אותנו. אני לא יכול לקחת אותנו".
איך אתם רואים את מה שקורה היום בישראל מבחינת בנייה?
שחר: "זו שאלה עצובה. יש בעיה בארץ. כל שכונות המגורים מוקמות על בסיס נדל"ני, כלומר יש רצון להשיג כמה שיותר ולבנות כמה שיותר חדרים. זה יוצר בסוף כל מיני מבנים ושכונות שאני חושבת שהם לא טובים. בתחום הבנייה הרוויה מסתכלים על פתרונות מאוד טכנוקרטיים. מנגד, בתל אביב אתה יכול גם לראות בנייני בוטיק יפים מאוד".
רוזנפלד: "תראה למשל את התב"ע (תוכנית בניין עיר) בכפר סבא, מדברים על סגנון כפרי. על גגות כל הבניינים בשכונה הירוקה יש רעפים. עכשיו, אנחנו לא אירופה, לא זקוקים לגגות רעפים ולא סקנדינביה ששם מחפשים רק את האור וחיפויי עץ בחוץ. בארץ זה לא הולך כי השמש הורסת כל דבר. אז אתה רואה כמה זה אבסורד לסיים ככה בניין רק כי התב"ע החליטה על כך. התב"ע היא אמנם ישנה, אבל אני חושב שמאז ועד היום התפיסה הזו של הצביון הכפרי של העיר, פחות נכונה. אני לא יודע אם מקבלי ההחלטות אז הבינו מה הם עושים. ההשפעות שלנו הן אירופאיות ופחות דרומיות. עכשיו צריך להתקדם קדימה. אני חושב שכפר סבא צריכה להיות עיר של גנים. בסוף, אורח החיים הוא זה שקובע בסוף. תן לאנשים ללכת מנקודה לנקודה, בסוף כולם ילכו בשביל אחד שהוא הקצר או הנוח ביותר. המציאות היא שקובעת מה הדבר הטוב לאדם".
שחר: "פעם הייתה אדריכלות מאוד טובה ומשהו קרה פה".
רוזנפלד: "אני לא מסכים. אני חושב שהבעיה היא שאין תכנון ברור למה הולך להיות בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה. זה כיבוי שריפות. אין מדיניות, אין יצירתיות".
שחר: "אני אסביר את עצמי – יש אדריכלות מדהימה בארץ, אבל בחו"ל אתה מוצא את זה הרבה יותר מהר".
רוזנפלד: "בשוודיה, תקציב לבניית בית ספר הוא סדר גודל של 20 אלף שקל למטר מרובע. בארץ אתה מקבל 4,500 שקל למ"ר. אלה סטנדרטים שונים לחלוטין".
שחר: "יש ראייה נורא יזמית פה. מסתכלים על כסף".
רוזנפלד: "לא לכולם יש את ההבנה התרבותית הזאת של להשקיע באדריכלים מקצועיים ולהשקיע בחומרי גלם".
שחר: "ליאור מתייחס אני מניחה יותר ליזמים".
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד 10 שנים?
"אנחנו מקווים שנמשיך ליצור. ככל שאתה גדל אתה מגלה עוד עומק. אני מקווה שנהיה שם".
אתם צנועים. הרבה מאוד אדריכלים היו רוצים לדעתי שיזכרו אותם בשל איזה מונומנט מטורף שבנו.
רוזנפלד (צוחק): "זה לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא כאלה. את זה נשאיר לאנשים גדולים אחרים".
