הקנאה, אוי הקנאה שאוכלת אותי כשאני רואה גינת ירק מפוארת. היא יכולה להשתוות אולי רק לזו שעולה בי כשאני טועם מנה מעולה במסעדת שף. בשני המקרים, תחושת העונג לאור השלמות הזאת – מתערבבת עם החום הקווקזי שלי שעולה אל המוח וחוסם את כל נתיבי ההיגיון. מילא כמות הסטייקים ששרפתי עד שהגעתי למדיום ריר המושלם, אבל על מספר השתילים שהרגתי בגינה הפרטית שלי, כלומר החצילים שצליתי באור השמש או הכרפס שהצפתי ביותר מדי מים, אני כנראה עוד אשלם בעולם הבא. אז לבשל היום אני אמנם יודע, אבל כדי לגדל גינת ירק נורמלית אני צריך כנראה להפוך לדחליל לשנה כדי ללמוד ממקור ראשון את רזי המקצוע.
לכן, שמחתי נורא כשבישיבת המערכת לקראת שבועות קפץ העורך ברגע של הארה ואמר ברוב חשיבות: "אריה יהיה חקלאי ליום אחד". הוא כנראה היה בטוח שאני אשתולל ואברח בצרחות מהחדר, אבל אני רק חייכתי חיוך קטן וממזרי, הנהנתי בראשי לחיוב באלגנטיות ואמרתי לעצמי בלב "תפסתי אותך יה קאזה".
ברשימת אנשי הקשר שלי עלה ראשון אברהם דלג'ו, תושב נווה ימין ואחיו של ראש המועצה האזורית דרום השרון, מוטי דלג'ו. "אתה עדיין מגדל אבוקדו?", שאלתי אותו בטלפון. "תבוא נדבר", השיב. "אבל אני צריך ללמוד איך להיות חקלאי, אתה בטוח שתצליח להתמודד עם בטטת כורסא ידועה כמוני?". "קלי קלות", אמר בביטחון.
בינינו קצת ריחמתי עליו. באותו היום יצאתי לגינה הפרטית שלי, בירכתי לשלום את הפטרוזיליה היבשה ואת הנענע העצובה שצומחות אצלי באדנית, ועליתי לרכב בדרך אל שחר של יום חדש. טוב, בואו נודה על האמת – חקלאי אני לא וגם לא אהיה, אבל אבוקדו אני אוהב במיוחד (מי לא?) וזה גם הזמן להבין למה יש זנים שמתבשלים במהירות ולמה יש כאלה שיושבים אצלך עטופים בעיתון במקום קריר וחשוך ולעולם יישארו מוצקים וקשים כמו יאיר לפיד.
חוץ מזה, להיות היום חקלאי במדינת ישראל זה לא קל בכלל, ורציתי להכיר את זה מקרוב. אחרי הקופון שגוזרות רשתות השיווק – שהקימו קרטל נגד החקלאים, והמדינה שמקשה עם מכסות מים ואדמה, לחקלאים נשאר בקושי כדי לגמור את החודש. "אין חקלאות היום", אומר דלג'ו. "במושב היום יש אולי ארבעה חקלאים מתוך 100 בעלי משק. כולם חיים רק מעבודות חוץ, נדל"ן, שכירויות. המועצה האזורית ומנהל מקרקעי ישראל לוחצים לפנות אדמות והערים הסמוכות רוצות גם נתח, זה לא משתלם ומי שלא אוהב את האדמה לא יכול להיות חקלאי". אחרי שנים שגידל כל ירק אפשרי הוא נותר כיום עם מטע אבוקדו סמוך לביתו בנווה ימין כדי שיניב לו קצת כסף. ובכל זאת מסתבר שנפלתי טוב – אבוקדו הוא אולי אחד המוצרים היחידים שעדיין מניבים רווח כלשהו.
אריה אברמזון ואברהם דלג'ו. צילום עזרא לוי
המטע, חמישה דונמים של ירוק שעושה נעים, נמצא סמוך לבית האריזה שלו לתוצרת חקלאית בחלקה ב'. האמת שהייתי בטוח שאני הולך לעבור יום מפרך של שתילה או קציר, אבל המטע כולו כבר עומד מזה ארבע שנים, אחרי שדלג'ו ובנו ניקו את השטח, דישנו אותו, קנו שתילים והשקו. ההשקיה והריסוס הם העבודה העיקרית כעת, והיא מתבצעת בעיקר על ידי עדנן הפועל. בעוד כמה חודשים השנה סוף סוף יהיה ניתן ליהנות מהפרי.
אנחנו צועדים לאורך המטע, פרי האבוקדו הקטנטן מבצבץ מבין העלים בעוד אנו מנקים עשבים עם המעדר, משקים חלק מהעצים (עץ אבוקדו מצריך שני קוב מים ביום) ובעיקר מדברים אליהם כדי שירגישו טוב עם עצמם. "להיות חקלאי זה מקצוע אחראי", מסביר לי דלג'ו, תוך שאני שובר את הגב מתחת לאחד העצים. "צריך לדעת להשקות בזמן, לרסס, ולא כל מי ששותל מצליח. פה במושב הייתה בעבר חקלאות לתפארת אבל היום אין מכסות – לאן תמשיך?".
הוא בן יותר מ-60, נשוי עם שלושה ילדים בוגרים, נולד בנווה ימין, חקלאי מגיל 19, ובימים אלה לקראת הבחירות המוניציפאליות באוקטובר הוא מעמיד את עצמו לבחירה להיות אחד משני נציגי המושב במועצה האזורית. אם ייבחר יהיה נציג המשפחה היחיד – אחרי שאחיו מוטי החליט שלא להתמודד לקדנציה נוספת בראשות המועצה. "אם המושבניקים רק פה במועצה האזורית היו מתאחדים למפלגה, היינו מקבלים ארבעה מנדטים בכנסת. אבל אף אחד לא חושב על איך לקדם ברצינות את האינטרסים שלנו החקלאים. לראש המועצה הבא, ולא משנה מי זה יהיה, צריך להכתיב איך לעזור לנו. ראש המעוצה הוא המוח אבל התושבים הם הכוח. אנחנו חייבים לצאת ולהפגין כדי שייתנו לנו את האמצעים להמשיך ולעסוק בחקלאות".
"מה גידלת בצעירותך?", אני שואל אותו. "גידלתי גזר, תפוחי אדמה, בוטנים", הוא מספר, "חלק מהזמן החכרתי אדמות, החזקתי 36 פרות חולבות עם אמא שלי ואחי הגדול, הייתי קבלן לעבודות חקלאות ואחרי ניתוח בגב פרשתי והתמקדתי במשק שלי. היום אני לא צריך מהמושב כלום, עבדתי כל חיי 24/7 והמטע שלי הוא בשביל ההכנסה הנוספת והנפש. אני מסתובב פה כל בוקר, בודק שהכל בסדר, מדבר עם העצים, מספר לעצים על היום שלי ונרגע". "כמה תרוויח מהמטע הזה?", אני תוהה. "כל ההקמה עלתה לי בסביבות 10 אלף שקל לדונם. אנחנו קוטפים רק בשנה הרביעית ומוכרים במחיר שיכסה אולי חצי מעלות ההשקעה. בכל מקרה השנה אני מתחייב לתרום את הרווח לנזקקים".
השעות עוברות והחום קשה, העצלנות אצלי גוברת ואני כל הזמן רוצה לשבת לשתות ולעשן סיגריה. מספיק יש לי את הילדים שלי לגדל, אני צריך ללטף פה כל עלה? נשמע לי קצת מטורף. וחוץ מזה, עם הפרעות הקשב שלי, למי יש סבלנות להמתין ארבע שנים כדי לקטוף אבוקדו?
דלג'ו מתיישב לידי ומביט בי בעיניים ביקורתיות. "אתה חסר תקנה, לך תעבוד מה אתה יושב", הוא מחייך. "אברהם אני נשבע לך שאם לא אתה, אני בורח מכאן כבר לפני שעתיים", אני אומר לו, "עברו הימים שבהם עבדתי עבודת כפיים. את ימי עבודות הבניין שלי כבר עברתי". הוא צוחק ומבקש מעדנן לארגן לי כובע. עוד מעט יבוא עזרא הצלם ולפחות בתמונות אני צריך להיראות כאילו עשיתי משהו באמת בשטח.
אריה אברמזון. צילום עזרא לוי
"אברהם בוא נחזור רגע למקום הטבעי שלי, סיקור הפוליטיקה. הופתעת מפרישתו של אחיך מראשות המועצה? הרי היו מי שאמרו שהוא שקל לרוץ עד הרגע האחרון", אני שואל. "מוטי אמר לפני שנה וחצי שהוא פורש", הוא מסביר. "אנחנו במשפחה כולנו ידענו. כולם מכבדים אותו ואת ההחלטות שלו. אנחנו אוהבים אותו וגאים בו על שניהל את המועצה בכבוד וביושרה כל השנים. קשה מאוד למצוא מנהיגים כאלה במדינה שלנו היום".
"היה קצת מתח בינו לבין אושרת גני-גונן, המועמדת לראשות העיר אחרי שפרשה מתפקיד מנכ"לית עיריית כפר סבא", אני מחדד. "לא יודע מה היה, אני מאוד מעריך את אשרת, היא בחורה מדהימה ובקשר לראש המועצה הבא – כל מי שייבחר נקבל אותו באהבה", הוא עונה.
טוב, אולי חקלאי לא יצא ממני היום, אבל את השאלות החשובות לפחות לא שכחתי לשאול. אני נפרד לשלום מדלג'ו ומעדנן, סוקר מבט אחרון לעבר המטע שמאחוריו שמש אדומה נמצאת בשלבי סגירת היום. בדרך הביתה, אני עובר סמוך לשדות מוריקים ומעריך קצת יותר את העבודה הקשה שעושים החקלאים – וגם מבטיח לעצמי שאשתדל לתת קצת יותר תשומת לב לירקות בגינה הפרטית שלי.
