ירון כרמי, מנהל בית ספר
ירון כרמי. צילום פרטי
ירון כרמי, הוא מנהל בית הספר אמי"ת חברה ומשפט ברעננה. “אני זוכר את הסוכה הראשונה כבר בגיל ארבע, זה היה בפתח תקווה. היינו משפחה של חמישה, אבל תמיד היו מגיעים אנשים מבחוץ, קרובי משפחה, סבא וסבתא. תמיד היינו מארחים בסוכה שלנו. ההורים שלי בנו את הסוכה יחד איתנו, הילדים. חשוב לציין שבגלל שאנחנו שומרי שבת, וההורים שלי גרים בקומה הרביעית, והסוכה הייתה כמובן בחוץ בקומת הקרקע, אז קודם כל מתחנו כבל חשמל ענק מהמרפסת. זה אומר גם לרדת ולעלות איזה עשר פעמים במדרגות בגלל שאי אפשר להשתמש במעלית.
“היה בזה משהו יפה, משהו מיוחד. אני זוכר שכילד מאוד רציתי שהסוכה תהיה יפה ואסתטית. היינו יושבים כל ארוחה בסוכה, כולם יחד, כל השכנים והמשפחה. היתה רוחניות בסוכה. גם שמשפחות שפחות שומרות, בנו סוכה והתחברו אלינו. היינו שרים יחד שירים וחוגגים את החג יחדיו. אני זוכר את סוכות כחג של קירוב לבבות. היינו מסבירים להם ומספרים להם על המנהגים בסוכה. כילד זה היה ממש כיף, הרי מה אתה עושה בסוכה? כל הזמן עם המשפחה, עם השכנים, עם החברים. היה בזה עניין”.
מה זכור לך במיוחד ממנהגי הסוכה?
“בסוכות, בכל יום נוהגים להזמין מישהו מהאושפזין. אברהם, יצחק, יעקב. אצלנו היו מספרים עליו, מרחיבים על האורח בצורה מאוד מיוחדת, וזה נחקק לי בזיכרון”.
חן רון, גמלאי מערכת הביטחון
חן רון. צילום חן רון
תושב רעננה חן רון, הוא גימלאי מערכת הביטחון שעשה גם קריירה שנייה כסמנכ”ל היחידה הכלכלית בשלטון המקומי. “הסוכה הראשונה שאני זוכר היא בערך מגיל חמש. גדלתי אז בנתניה, היינו גרים ליד האצטדיון הישן, ‘הקופסא’. גרתי שם בבית פרטי, דו משפחתי, יחד עם סבא שלי. הייתה לנו חצר משותפת של דונם שלם, עם המון עצי פרי ודשא שאבא וסבא שלי טיפחו. היו לנו גם גפנים, ועליהן בנו את הסוכה, כשהגפנים משמשות חלק מפאות הסוכה באופן טבעי. תלינו סדין בצד אחד וחצי סדין בצד אחר. תחתית הסוכה הייתה פלטות אזבסט שנשארו מהבנייה. אמא שלי ז”ל הייתה מורה למלאכה, אז היינו יושבים ומכינים קישוטים ושרשראות יחד. למדתי ממנה לגזור יפה מאוד. אבא שלי למד קיפול נייר בבית הספר כשהיה ילד, אז הוא היה מכין סירות, מטוסים, ציפורים וברווזים ותולה אותם בסוכה. אבא שלי, עם הידיים הטובות שלו, התקין חשמל בסוכה וכל הקירות היו מקושטים למשעי”.
ואירחתם שכנים בסוכה?
“כן בטח. אני ואח שלי התלהבנו, היינו אבו עלי כי היה לנו בית פרטי וסוכה. היינו מארחים בסוכה את החברים שלי ואת החברים שלו שגרו בבתים משותפים ואצלם ההורים לא בדיוק בנו סוכות. אחר הצהריים היינו משחקים דמקה בסוכה, אחי הגדול אפילו שיחק שחמט, היינו משחקים גם גולות. אני זוכר גם שעל אחד הקירות של הסוכה, היו תלויים שני כלובים. כלוב אחד עם תרנגול, והשני עם ארנבים, מה שהוסיף לשמחת הילדים שהיו באים לשחק. היינו משחקים עם הארנבים, אבל את התרנגולות השארנו בכלוב”.
עקיבא איסרליש, יו"ר קרן הצדקה של משכן אורי
עקיבא איסרליש. צילום פרטי
עקיבא איסרליש הוא יו”ר קרן הצדקה של בית הכנסת משכן אורי ברעננה ועובד במשרד ראש הממשלה, נזכר בסוכה שכללה רק אותו ואת אימו. “אבי נפטר כשהייתי בן 16, ונותרנו אני ואמי”, הוא מספר, “עם פטירתו של אבי, הרב גורן שגר לידי קירב אותי לדת. זה היה תהליך שלם של חזרה בתשובה. לאחר מספר שנים, כשהמסורת חלחלה והדת הלכה ותפסה מקום גדול יותר בעולמי, בניתי סוכה לראשונה. כך בעצם, הסוכה הראשונה בחיי נבנתה כשהייתי בן 23, בביתי שהיה אז ברחוב בארי בצפון תל אביב, והיינו בה רק אני ואמא שלי לבד. זאת הייתה סוכה, קטנה, צנועה, לא מפוארת, רק כדי להרגיש את אווירת החג. אפילו אלתרנו את הסכך. הסוכה הייתה מאוד דלה אך עשירה בפן הרוחני. סוכה של התעלות, של מסורת. עד אז תמיד ראיתי אצל אחרים סוכות, וראיתי את הסממנים של החגים אצלם, ופתאום להקים סוכה בעצמי עשה לי מאוד טוב. אבל לשבת שניים בסוכה, זה לא כל כך נעים. זאת בעצם הייתה הפעם הראשונה שהחלטנו להרים סוכה.
“אחרי זה התחלתי ללמוד בבר אילן שם הכרתי את אשתי, בסופו של דבר גם התחלתי לחבוש כיפה במשך כל היום. למנהגים של החגים יש מקום מאוד חזק ומרכזי בדת היהודית, של התעלות רוחנית וחיבור איתה. וכך גם היה אצלי. בשנים הבאות אכלתי כבר עם שכנים והתארחתי בסוכות אחרות, וכשהתחתנתי הקמנו אני ואשתי את הסוכה בביתנו יחד עם הילדים”.
