ליאור פרחי. צילום דני מילר
ליאור פרחי. צילום דני מילר

"הרגשתי מאוד את הגזענות כילד ברעננה. בביה"ס היובל קראו לי כושי"

ליאור פרחי לא אוהב את מה שקורה במוזיקה המזרחית. בראיון מיוחד הוא מספר על האלבום החדש שלו שמורכב מגרסאות כיסוי לגדולי הרוק הישראלי, נזכר בגזענות שחווה כילד ברעננה וממליץ לכולם להביא ילד לעולם לקראת גיל 50

פורסם בתאריך: 22.2.19 13:04

כשליאור פרחי ישב בבית וצפה בתכנית “כוכב הבא לאירוויזיון” המצליחה והפופולרית הוא בהחלט ראה את עצמו שם על הבמה במקום מאיה בוסיקלה, זמרת וותיקה שכוכבה דעך וחזרה לתודעה בזכות הריאליטי המוזיקלי. אבל הרבה מעבר לזה, הוא בטוח שהוא יכול היה לשבת במקום כל אחד מהנוכחים על שולחן השופטים, רק שאיש שם בחלונות הגבוהים לא חשב עליו לתפקיד.

“הייתי שמח דווקא להופיע בתוכנית כזו, אבל למה שיפנו אליי”, הוא אומר. “בוסקילה הודתה בתכנית האחרונה גם לבעלי התכנית, זה מסגיר משהו”.

למה, לא לגיטימי להודות לטמירה ירדני מפיקת התוכנית?
“זה כן, כל האמנים החדשים עוברים דרכה. היא טייקון תקשורתי ועל פיה יישק דבר. אבל אני שואל למה שהיא שתפנה לליאור פרחי אם אני נמצא מרחק עצום ממנה מבחינה תרבותית. נעשה פה אי צדק. יש פה פוטנציאל לשופטים מוזיקליים שלא חסר להם, ולאו דווקא ליאור פרחי, ולכולם צריך לתת מקום. לא 10 עונות ללכת עם אותם שופטים. זה נשמע לי משהו רקוב. יש הרבה אמנים טובים ואהובים שפשוט נעלמים מהבמה הזאת. תראה, באיזו תכנית לקחו פתאום את הזמר הזה ששר ‘אינקובטור’, איך קוראים לו?”.

רמי פורטיס.
“כן, גם הוא לא היה קיים והחזירו אותו. זה טוב שהביאו אותו, הוא רכש את זה בזכות אבל יש מלא כאלה כמותו, אז למה המציאו דווקא אותו? למה לא להביא את חיים משה להיות שופט? למה לא את משה דץ? ומה עם ארכדי דוכין?”.

הכל לדעתך זה קשרים?
“מה שאני אומר הוא שצריך לערבב את הקלפים. זה מציק לי כאמן שחי במדינה – כאילו המוזיקה שייכת לאמנים מסוימים בארץ. ומילא אנחנו יודעים שזה ככה, אבל למה לעשות את זה בצורה בולטת ומקוממת כזו. אני לא רוצה לומר שחלק מהשופטים שמדברים מניסיונם לא יכולים לומר דברים שאדם עם ניסיון של שנים יכול לומר. חבל שלא מחליפים קצת את השופטים”.

אבל למה אתה מחכה שיפנו אליך, למה שלא תפנה בעצמך אליהם?
“לא, זה לא עובד ככה. תראה, בשנתיים האחרונות אני דווקא מקבל פניות, גם מהפקת ‘2025’, פנו אליי ומ’האח הגדול’ האחרון. אז זה מראה שכן פונים אליך. זה לא אתה שעושה את המהלכים האלה. יש להם מערכת שלמה שמחפשת את הטאלנטים האלה”.

אז למה סירבת?
“היו אילוצים ואני עם שני ילדים קטנים בבית. לא הסתדר”.

“העולם שייך לצעירים”

ליאור פרחי. צילום דורון עדות

ליאור פרחי. צילום דורון עדות

פרחי, בן 47, מהאמנים הוותיקים בז’אנר המזרחי, בחר בשנים האחרונות לחזור לאשתו הראשונה ואם בנו הבכור (שלו בן ה-18) כרמית גרינבויים, ואף נישא לה בשנית בשנת 2013. “את החיים האישיים שלי נשאיר קצת בצד”, הוא מבקש. “אני יכול לומר שבקדנציה השנייה עשינו את טליה בת הארבע ואת ואורי שלום בן השנתיים. זה מדהים להיות אבא לילדים קטנים בגיל הזה. אני ממליץ לכל אחד בגיל הזה לעשות ילד. הסבלנות, הגישה אליהם, הכל שונה. עכשיו אתה ממש רואה אותו גדל וכשאתה צעיר אתה טרוד הרבה יותר ופחות שם לב לפרטים. זו תחושה מדהימה”.

פרחי הוציא את הלהיט “תזהר ממנה” שזכה להצלחה גדולה ברדיו והפך אותו למפורסם הרבה יותר בזכות איזה יוסי בובליל אחד שזמזם את השיר בעונה הראשונה של “האח הגדול”. אלבומיו “את כל חיי” ו”חשמל באוויר” הגיעו למעמד אלבומי זהב. הוא עבד עם אמנים כמו אבי קורן, נורית הירש, יואב גינאי, סאבלימינל, משה דץ, חיים משה ועוד רבים וטובים. ולפני כחודש הוא הוציא את אלבומו האחרון, “ישראלי מילדות, חלק ב’”, בו הוא עושה גרסאות כיסוי לשירים ישראלים מוכרים. באלבום הראשון שזכה להצלחה יחסית הוא עשה כבוד לשירים כמו “נשל הנחש” של מאיר אריאל ובזה הנוכחי הוא עושה גרסאות משלו לשירים של שלום חנוך, יזהר אשדות ושמוליק קראוס.

“בשלוש השנים האחרונות המדינה עברה איזה שינוי מבחינה תרבותית ומוזיקלית”, הוא מסביר. “אני יוצר בעצמי חומרים ויש לי להיטים גדולים ופתאום קרה משהו במוזיקה. היא נהייתה משהו לא מוגדר. כשאמן רוצה לכתוב שיר או לחפש שיר הוא לא יודע מה לעשות. כתבתי שיר בשם 'צמא', שיר אהבה סקסי שאני הייתי בטוח שהוא הולך להיות חזק מאוד ולא קרה אתו כלום. ואז הבנתי שלא צריך בכוח. החלטתי לעשות הפסקה עם המוזיקה המקורית והחלטתי על פרויקט מוזיקלי של שירים שאני מחובר אליהם ברמה האישית. אני, שהקמתי את הפרויקט של רביבו והצפתי את הגל של חידושי המוזיקה המזרחית הוותיקה בתוכנית שלי ‘חשמל באוויר’ ברדיו ‘לב המדינה’, ובגלל שזה כבר היה רווי, הלכתי על קלאסיקות ישראליות, נכסי צאן ברזל, בלי עדה, מין וצבע. שירים של כולנו”.

מה השתנה?
“העולם השתנה. אמנים היו חיים מאלבום לאלבום ולא משיר לשיר. מהאלבום הם יכלו לחיות שנתיים – שלוש. היום העולם הפך להיות מסחרי, האמנות בגסיסה, דברים אישיים זה לא האישיו. אם פעם שמעת בלדה מעניינת זה היה מדבר אליך. היום יש חבר’ה צעירים שכותבים המוני כשהמטרה היא מאוד פשוטה – כסף. כל מה מפעיל אמן היום זה כסף. מעניין אותם לעשות את הרעש ואת הבאז. היום זמר זה כבר לא מקצוע – זה חלק ממקצוע שנקרא מפורסם. הוא יכול להיות זמר, שחקן תיאטרון, מנחה טלוויזיה, שדר, כל מה שקשור לשואו-ביז. פעם זמר היה זמר, זה היה המקצוע שלו. אם היית אומר לו להשתתף בתוכנית היה אומר ‘הלו, אני זמר’”.

השינוי הזה קשה לך, אתה מרגיש שאתה צריך ללכת באמצע הזה כסוג של התפשרות?
“החיים לא קלים. תראה, אחרי האלבום הראשון בפרויקט הוצאתי שיר בשם ‘בועט כמו מסי’. לא קרה עם זה כלום ושדרני רדיו, חברים שלי, פשוט ירדו עליי. אמרו ‘איך אתה יכול לעשות אחרי אלבום כל כך מפואר שיר כזה קיצ’י’. מצד אחד סותמים לך את הפה ומצד שני אתה אומר הרי זו אמנות חופשית. אני יכול לעשות מה שבא לי. אבל זה לא מתקבל ככה”.

אם היית צעיר בלי העבר המפואר שלך, היו מקבלים את זה אחרת?
“יכול להיות. העולם שייך לצעירים. פעם היה קשה לבלוט בתחנות הרדיו כי לא היו מספיק אמצעי מדיה לבלוט בהם. היום יש מלא אנשים צעירים שעושים מוזיקה ואף אחד לא מכיר אותם בגלל ריבוי אמצעי המדיה. זה מאוד דינמי. זה מאוד מורכב”.

הפופ הנוכחי קובר את המזרחית כמו שהמזרחית קברה את הרוק?
“המוזיקה שהם עושים זו לא מזרחית. אין מזרחית היום. עזוב את הצעירים, גם אצל אמנים ותיקים”.

אז חלק מהאמנים שנקראים מזרחים הם לא כאלה?
“זה לא מזרחית. אני גדלתי על המוזיקה הזאת ומכיר את השורשים והעומקים שלה, וזה לא שם. פעם הקלטנו בסלילים והיו מן חום וצבע מיוחדים לשירים. היום יש משהו מחבר בין השירים, אני חושב שהמחשב פוגע בחום ולמוזיקה המזרחית אין זכות קיום אם היא לא מושתתת על חום, סול, גרון שחור. הבעיה שאם תצטרף לזה תהפוך מצד שני לעוף מוזר. אנחנו עוברים תהליך אבולוציוני שזה מדהים”.

“קראו לי ‘כושי’ בבית הספר”

ליאור פרחי. צילום דורון עדות

ליאור פרחי. צילום דורון עדות

פרחי מספר שכילד הרגיש את תחושות הקיפוח. “זה עד היום קיים. אני אומר את זה בגאווה לא בבחינת ‘אכלו לי, שתו לי’. אני חושב שכזמר מזרחי הרבה יותר קל לך לזהות את זה. לך תשמע גלגל”צ. אני לא רוצה להישמע נדוש אבל זה בולט בצורה מחרידה”.

מה היה אז?
“אתה לוקח אותי למקומות שדורשים שיחה אחרת – אבל בגדול יש קיפוח, יש גזענות, לצדדים, לשני הצדדים, קשה לקבל זה את זה. אני לא מאשים. אם גדלת על תרבות מסוימת קשה להכיל ולהבין תרבות אחרת. אבל לפחות לבוא ולהגיד שזה קשה – זה מותר. הרגשתי את זה מאוד כילד ברעננה. למדתי בבית הספר 'היובל'. קראו לי שם ‘כושי’. אלו סיפורים ארוכים. הייתי מאלה שכאשר היו מקריאים שמות המורה היה אומר להם לצאת החוצה ולשחק כדורגל. ביזיון”.

העולם השתנה מאז?
“קשה לי להאמין שיש היום מורה בבית ספר שומע את התלמידים קוראים ‘כושי’ ולא מגיב. אבל היום שולטים הפוליטקלי קורקט מעל פני השטח, אבל מתחת זה שם לגמרי”.
בסוף פרחי, שלא מפסיק להופיע באירועי חברה, מול וועדי עובדים ובאירועים פרטיים, מבין שכדי להיות אמיתי עם עצמך ולהצליח אתה צריך לכתוב שירים טובים. “אני כרגע מכוון לשם בעשייה שלי. חזרתי לכתוב עכשיו ואני מאמין שאמצא את הנוסחה שתשתלב את המזרחיות והאותנטיות של פעם עם הסגנון של היום, אף שזה מאוד קשה”.

אתה מצליח להתפרנס מהמוזיקה?
“כן, אבל זה הולך ונהיה קשה יותר. היום זמר צריך ללכת ולהביא את העבודה בעצמו. פעם היה לך שיר חזק והיית מקבל טלפונים ויוצא לעבודה. היום אתה צריך להיעזר במשרדים ובכל האמצעים הכשרים כדי להביא את העבודה. העיקר שתהיה עבודה”.

בוא נדבר על האלבום החדש. איך בחרת את החומרים?
“באלבום הראשון היה לי יותר קל לבחור את החומרים כי כל מה שאהבתי בעצמי נכנס. זה היה רוק לייט עם הסלסולים שלי. באלבום השני היה לי קשה יותר לבחור ובסוף הלכתי על מוזיקה אלקטרונית יותר”.

למשל?
“יש את ‘ספינת הזיכרונות’ של נתנאלה. אמרו לי ‘איך הגעת לזה’. זה שיר שלא מושמע הרבה ברדיו. הלכתי על ‘אחרי 20 שנה’ של קראוס, ‘ניגונה של השכונה’ של יזהר כהן, ‘צרות טובות’ של שלום חנוך, ‘פעם תורי ופעם תורך’ של שלמה ארצי. רציתי לקשור את האלבום לדור הצעיר. חלק מהעבודה על האלבום כזה זה לא רק לחשוב על עצמך. אתה יודע שהקלטתי לפני 15 שנים את ‘סיגליות’ של דיוויד ברוזה. היום יש חבר’ה צעירים שלא יודעים שאני לא המקור. מצד אחד טובת השיר מעל הכל, אבל זה גם יוצר מודעות חדשה וזה עושה לי כיף לא נורמלי. היום משמיעים בבתי ספר בימי ירושלים את ‘שומר החומות’ שלי ולא את הגרסה המקורית של להקת פיקוד מרכז שהזמן עשה את שלו על ההפקה”.

איך אתה מתחבר עם גדולי הרוק האלה שהזכרת?
“אני גדלתי על המוזיקה הזאת, להקת ברוש, תמוז, זה הדור שלי. בתור ילד קטן אתה לא יכול להתעלם ולסתום את האוזניים. יש לי עוד שישה אחים וזה מה שינקתי מהם. הם מאוד אהבו רוק בינלאומי – פורינר, דייר סטרייטס, פינק פלויד ומה לא. הם היו יותר מחוברים לזה מאשר למזרחי. לא מזמן פגש אותי בחור עם חזות מזרחית, בן 50, והוא אומר אף פעם לא התחברתי ל’נשל הנחש’ וכשאתה הקלטת עם גוון הקול המזרחי, פתאום התחברתי. יש חיבור טוב שעושה עניין”.

מה התגובות?
“מדהימות. אבל זה לא מתבטא בקליקים, בלייקים. אבל זה לא משקף כלום על מה שקורה על פני השטח. הביקוש להופעות עם השירים האלה לא גדול, מזמינים אותי בגלל ‘חשמל באוויר’ ופחות בגלל ‘נשל הנחש’. אבל כל מי שמגיב מחמיא לפרויקט. תראה, אלבום כזה זה לא משהו רגעי. אנשים ייחשפו אליו עם השנים. ככל שיעבור הזמן הוא יקבל יותר אהדה”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אנה

    שטויות. הוא גם התחתן עם אשכנזיה עמ' לרכך את המזרחיות נווווו באמת … עד לאיזה דור ימשיכו המזרחיים לסלסל "אכלו לי שתו לי" סבי וסבתא ז"ל האשכנזים חיו מהיד לפה ולא בכו על קיפוח. מי שהיה קרוב לצלחת ותחמן קיבל ומי שהיה ישר ותמים – לא קיבל דבר. ממש כמו היום ללא הבדלי צבע העור.

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר