שלושה תושבי העיר נזכרים בימים העליזים על ספסל הלימודים ברעננה.
ליאור פרחי נזכר בהכנות ליום הראשון בכיתה ג' בבית הספר היובל:
ליאור פרחי בילדותו
"חופשת הקיץ של 1978 מסתיימת והיום חוזרים ללימודים. אני, ליאור פרחי ילד תימני חובש כיפה מהשכונה, עולה היום לכתה ג' בבית הספר היובל ברעננה, בית ספר שנפתח בסך הכל בשנה שעברה ואני גאה להיות חלק מאותם תלמידים ראשונים שלמדו בו וכיתה חדשה שבה לומדים בעיקר ילדים חילוניים יוצאי מדינות אירופאיות. אני הילד המזרחי היחיד בכתה אבל לא אכפת לי כי כל החברים שלי נמצאים בשכונה.
ההתרגשות של תחילת שנת הלימודים החלה אצלי כבר לפני כשבועיים עת הלכתי עם אמי לחנות של פביאן בעיר כדי לקנות ספרים ומחברות והכי חשוב טושים צבעוניים וקלמר על כל תכולתו. אחר כך אמא הפתיעה אותי כשהמשכנו משם לחנות נעליים כדי לקנות לי סנדלים חדשים, אתם יודעים סנדלים תנ"כיות כאלה כמו שהיה לכולם מה שרק העלה את מפלס ההתרגשות. במשך כל אותם שבועיים רוב השיחות בבית היו סביב החזרה ללימודים, אבא שלי דיבר בעיקר על מוטיבציה, שאיפות וגם על חשיבות העניין הלימודי ואמא עסקה בעיקר בצד המרגיע, הנינוח ושלא יחסר כלום מה שיצר אצלי תכונה מיוחדת לקראת תחילת הלימודים.
ואז הגיע היום בשעה 7:45, מצויד בילקוט גב עמוס בכל טוב ולבוש בקפידה יצאתי מהבית בדרכי לבית ספר היובל, דרך שביל הכורכר במרכזו של הפרדס ברחוב קרן היסוד. התחושה היא של יום חג כזה כי בין ריחות הבריכה העירונית והכלור לריח עלי עצי האקליפטוס שבקייטנה והשוקולד בלחמנייה עולה גם הריח ששמור אך ורק ליום הזה היום שבו חוזרים ללימודים.
בצלצול אני מתיישב לי במרכז הכתה והמורה רינה נכנסת ומתחילה להקריא שמות, אז אני שם לב פתאום לכמה שינויים, יש תלמידים שעברו לכתה השנייה ויש כמה חדשים ומי זאת הילדה הבלונדינית החדשה? היא ממש יפה, ואיך חלק מהתלמידים כבר מכיר אותה והם צוחקים ביחד? והנה סם, הילד האמריקאי החתיך שכל הבנות רודפות אחריו, בשנה שעברה הוא הפסיד לי בכדורגל למרות שכולם אומרים שהוא שחקן גדול. כדורגל זו האהבה האמיתית שלי ורוב הקיץ לא הצלחתי לשחק כי הייתי עסוק בפעילויות הרבות בשכונה וחוץ מזה התגעגעתי למגרש של בית הספר, הוא רחב ידיים ואפשר לשחק בו כולם על כולם. וואי איך אני מחכה כבר לצלצול של ההפסקה הראשונה, אני רץ ישר למגרש מעניין אם מישהו הביא כדור ובכלל איזה כיף לחזור סוף סוף ללימודים".
שני דימנט נזכרת בציון הנמוך שקיבלה במבחן בגלל שרבה עם אחותה התאומה:
שני דימנט בצעירותה יחד עם אחותה התאומה עדי
"לא חשבתי לרגע שאי פעם אני אכתוב על זיכרונות הילדות שלי ובטח שלא יעלה אותם לעיתון. למדתי בבית הספר היסודי "יחדיו", בחטיבת רימון ובתיכון אוסטרובסקי. אני גדלתי לצד אחות תאומה זהה. תמיד היינו בכיתות מקבילות. היתרון שבדבר הוא היכולת של שתינו לשגע את המורים ולהחליף בכיתות. אם היה לתאומה שלי מבחן במקצוע מסוים יום או יומיים לפניי, אז הייתי שולחת אותה לעשות את המבחן עבורי וכנ"ל ההיפך. היינו קובעות שעה בשירותים, מתלבשות באותו לבוש (אז לא הייתה תלבושת/ חולצה אחידה) ולמורים לא היה מושג. אחד הזיכרונות הזכורים לי היטב הוא שבאחד הימים היה לי ריב עם התאומה שלי ולמחרת היה לי מבחן שהיא הייתה אמורה לגשת במקומי. אכתוב זאת בעדינות- הציון שקיבלתי לא היה משהו בכלל.
כל תקופת הלימודים שלי הייתה תקופה מיוחדת, הערצתי את הזמר בריאן אדאמס עד כדי כך הערצתי שלא היה עץ ברעננה שלא היה חרוט בו: שני B.A+ לא היו טלפונים סלולריים, לא היה לנו את עידן המחשבים. היינו נפגשים כל החבר'ה ברחבת המשביר דאז, או בגן העירייה. אני מודה שהייתי ילדה מלאת אנרגיה ואני חושבת שהמורים הרגישו זאת מצוין אצלי. ספורט תמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי ואם יש משהו שזכור לי היטב הוא שלקחתי מקום שני באליפות מחוז השרון בריצות שדה ביחד עם חברה נוספת בשם ענת. זוהי הזדמנות ענקית להתנצל על מעשי קונדס שלי כמו החלפת סנדוויצ'ים לילדים בתיקים. זוכרת היטב איך היינו מתרגשים לקראת יציאה לטיולים שנתיים. אני גדלתי לצד הורים שלא חסכו מאתנו טיולים עם אבא שדאג ללמד אותי מהו ספורט אתגרי עוד בגיל צעיר בניגוד אולי לילדים אחרים, אבא שלי היה מלווה אותנו כמעט בכל טיול שנתי. אני אהבתי את זה. הכיף הגדול שלי היום הוא שיש לי חברות טובות עוד מגיל שש שנשארנו ברעננה, ילדנו את ילדנו באותה השנה והיום הם לומדים יחד באותו בית הספר. יש בזה משהו מיוחד ומרגש בעיני. אחד הדברים החשובים לי היום בחיי הבוגרים הוא הרבה טיולי טבע בארץ, ללמד את בתי מהי אדמת בזלת, איך מקימים אוהל ועוד ועוד. זיכרונות ילדות מוקדמים הם אמצעי להבטיח מקום במרחב. המורה של שני בבית הספר היסודי יחדיו שרי בר נוי:"שני היא תלמידה מתנה לכל מורה, ילדה עם חיוך אינסופי וניצוץ בעיניים".
חיים ברוידא נזכר במורה שהכריח אותו להאזין לבכי של אקליפטוס:
חיים ברוידא בצעירותו
"בבית הספר ממלכתי א' לימים בית ספר "מגד" היה לנו מורה מיתולוגי לחקלאות בשם צבי אריגי. האיש חי ונשם את הטבע הוא ראה עצמו כשליח של הבריאה להגנה על החי והצומח. האיש הגה ויזם את הרעיון של "המועדון החקלאי", מעין חוג מחוץ לשעות המסגרת הבית ספרית. זיכרון ילדות אחד חרוט בי: בחצר האחורית של בית הספר התנשאו ומתנשאים עד היום עצי אקליפטוס אימתניים. לא יודע לומר מי "השובב" התורן, שחרט בלהב סכין אולר אותיות שמו בגזע העץ. שיערותיו של המורה אריגי שסימרו בשגרה, כמו אצל בן גוריון, סימרו באותו יום עוד יותר. הוא כעס, זעף וכינס את בני כתתי. היינו להערכתי בכיתה ג'. המורה אריגי ביקש שנצטופף ליד עץ האקליפטוס הפצוע, נצמיד את האוזן לגזע ונאזין בקשב לעץ הממרר בבכי. כמו כל הילדים, קירבתי את האוזן לעץ, הכי צמוד שאפשר אבל שום יבבה לא יצאה מתוכו. התרכזתי שוב. אבל כלום. אחרי דקה שאג אריגי בקול סמכותי 'נו… שמעתם את הבכי?' לא היה אף ילד בסביבה שלא הנהן ראשו לאות הסכמה. אני, על סף תסכול, היחיד שלא שמע בכיו של עץ, הלכתי מהורהר הביתה כשאני מאמין שמשהו לא תקין באוזניים שלי. אבל לא ויתרתי. אחר הצהרים חזרתי לחצר בית-הספר, עברתי מאקליפטוס אחד לשני, הלמתי בכל כוחותיי ואגרופי בעץ והצמדתי אוזן אחת אוזן שנייה. ושוב כלום. שנים ליווה אותי הסיפור הזה. היום, במבט של עשרות שנים לאחור, אני יודע שהמורה צבי אריגי אחראי במידה רבה לאהבה הגדולה שלי לחי, לצומח ולטבע בכללותו".
