כשהיה ילד, דן פוגטש (34) בכלל לא רצה ללמוד לנגן על תופים, הוא חשב שזה יהיה מספיק שהוריו יקנו לו מערכת תופים והוא ילמד איך לתופף עליהם בעצמו. אבל הוריו התעקשו ופוגטש נרשם ללימודי מוזיקה בקונסבטוריון ברעננה. “כמו כל ילד גם אני רציתי שיקנו לי תופים" פוגטש מספר, “כשביקשתי מההורים שלי סט של תופים הם לא רצו לקנות לי אלא אם אלמד באופן רציני ואני לא רציתי. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה והסכמתי ונרשמתי ללימודים בקונסרבטוריון. מאותו רגע לא הפסקתי לנגן, במקום לשחק כדורגל אחרי בית הספר, הייתי חוזר הביתה ומנגן כמה שאפשר עד שהיו דופקים על הדלת להפסיק”.
מהקונסרבטוריון עבר פוגטש ללימודים במגמת מוזיקה במטרו ווסט שם נחשף למוזיקאים ולהזדמנויות לנגן עם נגנים אחרים. “מבחינתי מטרו ווסט היה ביג דיל”, הוא מספר, “רק מאוחר יותר נחשפתי וגיליתי שקיימים בתי ספר לאומנויות כמו תלמה ילין ואלון ברמת השרון. מטרו ווסט הוא בית ספר ברמה גבוהה, עם גישה אוהבת והרגשה של משפחה. כל אחד יכול להיות מה שהוא, העיקר לנגן , ללמוד יחד ולהתפתח. זכורה לי אווירה מאוד חיובית ובונה. באותה תקופה הובלתי הרכב סמבה ובטודקה איתו היינו מנגנים במשחקי כדורסל של הבית ספר וגם זכינו במקום ראשון בתחרות הארצית של הרכבי ג’אז צעירים”.
את אהבתו למוזיקה פוגטש סחב איתו עד לשכונת ברוקלין בניו יורק שם הוא מתגורר כיום יחד עם אשתו, ניקול זואקיס, זמרת ג’אז אמריקאית. לפני כשבועיים יצא אלבומו “PLUS ONE” שדורג במקום ה-26 מתוך מאות אלבומים בתחנות הרדיו בכל ארצות הברית. באלבומו אפשר למצוא מוזיקה מקורית ועיבודים לשירי פופ פולק, פוגטש כותב את השירים וכמובן מנגן על תופים. בחודש הבא הוא יגיע לארץ כדי להשיק את האלבום לקהל הישראלי. “ב-31.3 אנחנו מופיעים במועדון ה”איזור” בתל אביב”, הוא אומר, “בהופעה אני מנגן יחד עם ההרכב שלי, עם אשתי ונגן סקסופון מניו יורק”.
זו לא הפעם הראשונה שפוגטש מופיע בישראל, ב-2015 הוא הופיע כאן יחד עם אשתו וב-2011 הוא הופיע במועדון השבלול. “אני לא מנגן הרבה בארץ כי כשאני מגיע זה לחופשה. הפעם יש סיבה למה כן להופיע, האלבום יצא ויש הרבה באז סביבו. מנגנים אותנו ברדיו בכל אמריקה, אז אמרתי שאעשה הופעת השקה בישראל”.
יש הרבה נגני ג’אז ישראלים?
“יש הרבה, ונגני הג’אז הישראלים נחשבים להכי טובים בחו"ל, הנגנים הכי טובים בניו יורק הם כולם מהארץ. בחו"ל כולם יודעים שיש בארץ איזה משהו מיוחד שמוציא נגנים מטורפים,זה מצחיק שבארץ לא מצליחים לראות את זה אבל פה זה מאוד ברור”.
סצנת הג’אז מפותחת כאן?
“אם בעבר הכי צעירים שהיו מובילים את הסצנה היו בני 18, היום הם בני 12 והם מנגנים מדהים”.
פוגטש נולד ברעננה לאם שעבדה עד לפנסיה כמזכירה דו לשונית בחברת יבוא וייצוא ולאב שעבד עד לפנסיה כמנהל בחברה ליבוא חלקים הידראולים מאירופה והוא הבן הקטן מבין שלושה אחים. הוא למד בבית הספר היסודי הדר, בחטיבת הביניים ”אלון” ומאוחר יותר, כאמור במטרו ווסט. “ההורים שלי אוהבים מוזיקה אבל לא מתעסקים בזה”, הוא מספר, “אחי הגדול כנר, גר בירושלים ועובד כטכנאי הקלטות, והאח השני לא עוסק במוזיקה, הוא חכם”.
בצבא פוגטש היה מוזיקאי מצטיין ושירת בתזמורת חיל האוויר. “בזמן הצבא למדתי בבית הספר “רימון” שם השתתפתי בתחרות נגן הג’אז ואז הטיסו אותי לייצג אותם בגרמניה בכנס הג’אז של בתי ספר למוזיקה מכל העולם”.
בשנת 2006 כשהשתחרר מהצבא, הוא טס לברזיל כדי ללמוד כלי הקשה, שם נודע לו שקיבל מלגה כמעט מלאה ללימודי מוזיקה באוניברסיטת ברקלי שבבוסטון. “אחרי שסיימתי את הלימודים עברתי לניו יורק ושם עשתי תואר שני במוזיקה ומאז אני כאן מנגן, ועכשיו התחלתי לכתוב, להפיק ולעבד מוזיקה”.
אפשר להתפרנס רק ממוזיקה?
“אני מתעסק רק בזה אבל לא כולם מצליחים. התחלתי לנגן מוזיקה ברזילאית, פופ ומוזיקה יהודית ולאט לאט יצרתי שם והתחלתי לכתוב מוזיקה לעצמי. אני עובד כמתופף בניו יורק, מופיע יחד עם להקות ג’אז ופולק\פופ ברחבי ארצות הברית, הקלטתי יותר מ-20 אלבומים עם אמנים מסגנונות שונים עבדתי עם אמנים כמו: טום צ’פלין, רוסה פאסוס, אירטו מורירה ועוד. ואני חלק מלהקה יהודית שנקראת “סבבה” שמופיעה באירועים מיוחדים”.
חשבת שתשתקע בניו יורק?
“כשהגעתי לכאן תהיתי כמה זמן אשאר פה, תמיד היה את סימן השאלה באופק וגם לא היה לי קל. עבדתי בהובלות, בבתי קפה ובסניף של ארומה במנהטן. חשבתי שאסיים את התואר הראשון בברקלי ואחזור לארץ אבל אז התקבלתי לתואר השני בניו יורק ומצאתי את עצמי שש שנים באמריקה בונה קשרים, לומד ומשתפר. הגעתי למצב שאני מצליח לחיות סבבה מלנגן תופים אבל זה לקח זמן לפתח את הקשרים ולהגיע לעבודות שמשלמות על נגינה ולא לעבוד במסעדה או ללמד תופים”.
למה לא המשכת את הקריירה בארץ?
“לדעתי די מיציתי את ההזדמנויות בארץ. כשגרתי בישראל ניגנתי עם תזמורת הג’אז של תל אביב וחולון, עם חגית גולדברג, אריה ולינס, עמיקם קימלמן, ארז בר נוי ועוד הרבה אמני ג’אז. “אני יודע שהרבה ישראלים שמגיעים לארצות הבית עדיין מנסים לשמור על משהו קיים בארץ, למקרה שלא יצליחו פה, אבל אני התחלתי פה מההתחלה ולא בניתי על המקום שלי בארץ. הרגשתי שאני נשאר במקום ולא מצליח להתקדם. אז גם לא היה יוטיוב ופלאפונים חכמים. זה נשמע כאילו גדלתי בשנות השישים אבל ב-2006 לא היינו נכנסים ליוטיוב או לרשתות חברתיות, אז זה היה: מה שאתה מכיר זה מה שאתה רואה. רק אחרי שעברתי לאמריקה התחיל הפייסבוק ופתאום הכל נפתח ואתה יכול לדעת מה קורה בקצה השני של העולם. אתה יכול להכיר מוזיקאים ולחשוף את עצמך יותר”.
אם כשהיית יותר צעיר היו כבר רשתות חברתיות, יכול להיות שלא היית עוזב?
“אם הייתי היום בארץ אולי היה לי יותר קל לראות מה יש מעבר ואולי באמת לא הייתי עוזב את ישראל ופשוט עושה את המוזיקה שלי מהארץ אבל באותה תקופה לא הייתה לי את האפשרות הזאת, והדרך היחידה להצליח ולהיחשף הייתה לצאת אל העולם וללמוד בחו’ל”.
הסטיגמה של מוזיקת היא ג'אז היא של מוזיקה אליטיסטית. אתה מסכים?
“אני לא מחשיב את מוזיקת הג’אז כאליטיסטית, אבל אני כן חושב שלנגני ג’אז יש יחס אליטיסטי כשהם מופעים מול אנשים שאינם מוזיקאים. אנחנו לפעמים רואים מופעי ג’אז כשנגנים לא טורחים לתקשר עם הקהל ומדגישים את ההיבט הטכני של המוזיקה. חלקם שכחו שזו הופעה חיה ולא מוזיאון ושהם חייבים ליצור אווירה מרתקת ורלוונטית עבור הקהל. אני אוהב מוזיקת ג’אז בגלל שאני אוהב לחקור מקצבים, תקשורת וחופש. החלק הכי טוב עבורי הוא ערבוב הז’אנרים שונים של מוזיקה עם השפה המוזיקלית והרגישות של הג’אז. אני חושב שאני מדבר הכי טוב לדור שלי, שגדל על מוזיקת ג’אז/פופ/פולק של שנות התשעים”.
לאן אתה עוד שואף להגיע?
“אני רוצה להביא גראמי הביתה או לפחות לקבל מועמדות. יש לנו הרבה הופעות השנה, אנחנו מנגנים בכל ארצות הברית,יש לנו הופעת השקה בניו יורק, קונטיקט, אוהיו, וויסקונסן ומישיגן. אני מתכוון להקליט את האלבום הבא שלי כבר בקיץ הקרוב, צריך להמשיך, זה נראה כאילו הרבה קרה אבל מנקודת המבט שלי זה רק התחיל, אני רוצה להופיע ביותר פסטיבלים, בהרכבים יותר גדולים ובעוד מקומות בעולם. חברת ההפקה בה האלבום שלי חתום, UNIT RECORD , היא שוויצרית ואני מתכוון להיעזר בהם כי יש להם קשרים באירופה. אני מקווה דרכם להגיע להופיע באירופה עם ההרכב”.
