לאליפות העולם בג’יו ג’יטסו שהתקיימה ביום שישי שעבר באבו דאבי הגיעה גם נבחרת ישראל. את חברי הנבחרת ליוו מאבטחי שב”כ, אסור היה להם להכניס לאולם התחרות דגלי ישראל ואסור היה להם לתפור לוגו ישראלי על המדים שלהם. איתן גילברט מרעננה וגל שקדי מכפר סבא, עמדו על הפודיום בסוף התחרות ולא זכו לשמוע את ההמנון הישראלי מתנגנן אבל הם כן זכו במדלית ארד, כל אחד בקטגוריה שלו.
איתן גילברט בן 16.5 זכה במקום השלישי בקטגוריה של עד גיל 18 כשהוא מתחרה במשקל של עד 73 ק”ג. בעברו זכה גילברט במקום הראשון בשתי אליפויות הארץ בשנים 2015 ו-2016. גילברט לומד בבית ספר אוסטרובסקי ומתאמן בג’ו ג’יטסו מכיתה ג’. כיום הוא מתאמן במכון הרענני “פריאנטה אקדמי” אותו הקים תושב כפר סבא, עידו פריאנטה. “כשהייתי בן שמונה אבא שלי התחיל להתאמן בג’יו ג’יטסו והזמין אותי לבוא איתו”, מספר גילברט, “בחיים לא חשבתי לעבור למשהו אחר כמו ג’ודו או קראטה. אני מתאמן באגרוף תאילנדי במכון לכיף פעמיים בשבוע אבל זה רק לידע הכללי. כספורט תחרותי אני רק עם ג’יו גיטסו”.
גל שקדי בן 19 מכפר סבא, למד בתיכון רבין וכיום משרת בצה”ל. באליפות העולם הוא זכה במקום השלישי בקטגוריה של עד גיל 21. הוא מתאמן בג’יו ג’יטסו מזה חמש שנים וזכה בעברו פעמיים במקום השני באליפות אירופה.
איתן גילברט וגל שקדי. צילום: עזרא לוי
לפני שהתאמן בג’יו ג’יטסו שקדי התאמן באומנות הלחימה MMA שזה סגנון שמדמה קרב פנים מול פנים ובו מותר שימוש במגוון רחב של שיטות לחימה גופנית ללא נשק, כאשר החוקים מאפשרים להשתמש בכל אומנויות הלחימה שהמשתתף יודע. “בבית הספר הייתי צריך לעשות מחויבות אישית וניגשתי למאמן שלי דאז והוא הציע לי לעזור לו לאמן ילדים בג’יו ג’יטסו וככה התחלתי להתאמן בסגנון הזה””, אומר שקדי, “כיום אני משרת בצבא ואני מצליח לשלב בין הצבא לבין האימונים כי המפקדת שלי מתחשבת בי. בלעדיה לא הייתי מצליח להגיע להישגים כאלה”.
איתן גילברט וגל שקדי. צילום: עזרא לוי
עבור גילברט ושקדי זו לא הפעם הראשונה שהם מתחרים בתחרויות עולמיות אבל זו כן הפעם הראשונה שהשניים מגיעים לתחרות באבו דאבי. אליפות העולם בג’יו ג’יטסו מתקיימת באבו דאבי. הנסיעה לתחרות הייתה אתגר לא פשוט עבור המשלחת הישראלית. הנבחרת כאמור, נסעה לאבו דאבי יחד עם מאבטחים של השב”כ והם לא הורשו להסתובב באופן חופשי. המאמן של השניים, עידו פריאנטה מספר שהנבחרת לא יכלה להסתובב מחוץ למלון באופן חופשי: “למען הביטחון של כולנו הנבחרת יצאה עם מאבטחים של השב’’כ ולא הייתה אופציה להסתובב יותר מידי שם באופן חופשי", הוא אומר, "לא נתנו להם ללכת עם דגלים של ישראל בתחרות עצמה, גם לא השמיעו את ההמנון בזמן התחרות ולא נתנו לשים לוגו של ישראל על החליפה”.
גילברט: “היינו כל הזמן עם ליווי של שומרים מהשב’’כ וליווי של שומרים מקומיים. התייחסו אלינו מאוד יפה והרגשתי בטוח. התחרות הייתה מדהימה, אבו דאבי זו מדינה מאוד גדולה והם משקיעים הרבה בג’ו ג’יטסו שזה הספורט המרכזי שלהם. לא יכולנו להסתובב בעיר כי זה מסוכן אז זה היה קצת לא נעים. לא הרגשנו שנאה כי זה היה יותר פוליטי מאשר שהאנשים שנכחו בתחרות שונאים אותנו אבל הרגשתי את השוני בין היחס אלינו כמדינה לבין היחס למדינות האחרות בתחרות. אנשים שם ידעו שאנחנו מישראל, הם מכירים אותנו כנבחרת מאוד חזקה ובסוף קטפנו את המדליות בלי או עם הדגל”.שקדי: “ההרגשה בפודיום הייתה מבאסת, אבל אני יודע שכל המתחרים ראו את הדגל של איגוד הג’יו ג’יטסו והבינו שאני ישראלי, זה היה מעין נחמה”.
איתן גילברט. צילום: עזרא לוי
איך ההורים הגיבו כשסיפרתם שאתם נוסעים לאבו דאבי?
גילברט: “ההורים שלי חשבו על זה הרבה זמן והושיבו אותי ערב אחד בבית ואמרו לי שהם החליטו שאין מצב שאני טס. זה היה ביום שני בערב והיינו צריכים להחזיר תשובה ביום רביעי. יום אחרי זה כתבתי מאמר של אלף מילים למה אני חייב לטוס, הם קראו את זה ובסוף הסכימו שאטוס”.
שקדי:”המשפחה שלי היתה בסדר גמור עם הטיסה, כמובן רק לאחר שהם הבינו שהמשלחת מלווה באבטחה מטעם המדינה”.
פריאנטה : “היה קשה לשכנע את ההורים. זו תחרות בעלת חשיבות גדולה, בכל זאת אליפות העולם, ויש נערים שרוצים להיות ספורטאים פעילים ומצטיינים בצבא וההישג הזה חשוב עבורם. אני יודע שהייתה קבוצה גדולה של ישראלים שהייתה אמורה לטוס ולא טסה”.
גל שקדי. צילום: עזרא לוי
כמה זמן התכוננתם לתחרות?
גילברט: “ההכנה לתחרות הייתה בין ארבעה לשישה שבועות. בהכנה לתחרות היו לי הרבה בעיות, זאת לא הייתה הכנה קלה. ארבעה שבועות לפני התחרות התאמנתי עם חבר ונקרעה לי רצועה במרפק. הייתי חייב לשנות את האימונים שלי, שבוע אחד לא יכולתי להשתמש ביד אז עשיתי אימונים עם יד אחת. זה היה מחנה אימונים קשה אבל בסוף הייתי נחוש והגעתי לתחרות בכושר טוב. הלכתי לשני אורטופדים שונים ושניהם אמרו לי שאין סיכוי שאני אוכל להתחרות ושאפילו ילד בן שש יוכל לנצח אותי, עבדתי קשה עם הפיזיותרפיסטים שלי, הצלחתי להגיע לתחרות ולזכות במקום שלישי”.
שקדי: “התחרות בשבילי הייתה די קשה, היו לי חמישה קרבות ונראה לי שזה היה הכי הרבה קרבות מבין כל המשלחת. בקרב הראשון הפסדתי למתמודד הקזחי, בקרב השני ניצחתי מתמודד קוריאני, בשלישי ניצחתי מתמודד קירגיזטני, ברביעי איטלקי ובאחרון הכנעתי את הקזחי השני בחניקה, הוא התעלף אחרי עשר שניות”.
גילברט: “אני עליתי בקרב הראשון מול האיטלקי וניצחתי אותו בהכנעה מהירה של חצי דקה. הקרב השני היה מול המתמודד היווני שהיה מאוד חזק והכנעתי אותי אחרי דקה וחצי ,אפילו שברתי לו את היד. בקרב השלישי הייתי מול יריב ישראלי מהרצליה בשם עילאי ברזילאי, איתו היה לי קרב מאוד צמוד, ניצחתי אותו כמה פעמים בעבר, אבל הקרב הזה היה צמוד מאוד והוא ניצח אותי בנקודה אחת. הוא לקח בתחרות מקום שני בקטגוריה שלי. בקרב הרביע על מדליית ארד התחרתי מול מתחרה רוסי וניצחתי אותו בהכנעה”.
פציעות כאלו חמורות זה משהו רגיל בספורט הזה?
שקדי: “ג’יו ג’יטסו הוא ספורט לא אלים, אין בו מכות. אתה יכול להיפצע אבל כל עוד אתה יודע להיכנע בזמן, ואתה יודע לא לפצוע אנשים, לא להפעיל כוח כשאתה תופס הכנעה, אז הכל בסדר. בתחרויות קורה שאנשים לא רוצים להיכנע, אז הם נפצעים, כמו שקרה לי עם הקוריאני, תפסתי לו ברגל והוא לא נכנע, יצאו לו הרבה קליקים והוא לא היה יכול לעמוד אחר כך, אבל זה כי הוא לא נכנע ואם הוא כן היה, הקרב היה יכול להיגמר יותר מהר. אני לא נפצעתי מעולם במהלך תחרות אבל יצא לי לפצוע אנשים. שברתי ידיים, רגליים ואנשים התעלפו”.
זה לא מרגיש רע?
“לא מרגיש רע עם זה כי זו אחריות שלהם להיכנע בזמן. כמובן שמבאס אותי בשביל היריב שמסיים עם פציעה כזאת, אבל זה טוב שידעו ממי לפחד”.
רוצים להישאר מעודכנים?
עידו פריאנטה, המאמן של גילברט ושקדי הקים לפני כעשור את המכון במרכז אליאב ברעננה וכיום מתאמנים בו כ-300 מתאמנים כאשר 15 אחוז מהם ספורטאים תחרותיים. “אני מחלוצי הספורט הזה בארץ”, אומר פריאנטה, “בשנות התשעים נסעתי להתחרות בחו”ל, התאמנתי עוד בתקופה שלא היו תשתיות בארץ, עם השנים בניתי את המכון ברעננה”.
ענף הג’יו ג’יטסו נולד ביפן ולאחר שהגיע לברזיל השתנה קצת מהסטייל היפני שלו. “זה דומה לג’ודו אבל הג’יו ג’יטסו מתרחש על הקרקע והג’ודו מתרחש יותר בעמידה”, אומר פריאנטה, “כשאתה מפיל את המתחרה השני על הגב בג’ודו, הקרב מסתיים. בג’יו ג’יטסו זה בדיוק להפך, ברגע שנופלים על הקרקע, הקרב מתחיל והמטרה היא לגרום ליריב להיכנע. הקרב נמשך חמש דקות אצל הנוער ושש דקות בקבוצת הבוגרים. בג’יו ג’יטסו אין אגרופים או בעיטות לכן הוא דומה יותר לג’ודו מאשר לשיטה אחרת באומנויות הלחימה”.
עידו פריאנטה
פריאנטה מסביר שהסגנונות החדשים באומנויות לחימה פרצו בסוג של אירוע ספורטיבי בו איגד את כל השיטות והסגנונות והמטרה הייתה לבדוק מה היא השיטה הכי טובה. באירוע עשו קרבות בתוך כלוב בהן לא היו חוקים וכל אחד הגיע עם השיטה שלו. “הג’יו ג’יטסו הוכיח את עצמו כשיטה היעילה ביותר בין כל השיטות, וזה קסם לכל העולם והם התחילו לנוע לעבר הג’ו ג’יטסו. זה עשה באז בעולם אומנויות הלחימה. לאבו דאבי שלחנו נבחרת מאוד רצינית מהארץ. ישראל נחשבת למאוד מוצלחת בקטגוריית הנוער, מתוך 20 מתמודדים חזרנו עם 12 מדליות ואליפות עולם אחת, ביניהם גל שקדי ואיתן גילברט.
