איתן גינזבורג נכנס לתפקידו כראש עיר לפני פחות משלושה חודשים ועשה היסטוריה בישראל. בחירתו על ידי חברי המועצה קיבלה תהודה תקשורתית רחבה, עקב היותו חבר בקהילה הגאה, והראשון במעמד זה שנבחר לעמוד בראשות עיר במדינה.
גינזבורג גדל והתחנך ברעננה, ולאחר שירותו הצבאי החל בלימודיו האקדמיים. בעת לימודיו במרכז הבינתחומי בהרצליה לתארים במשפט וממשל, פגש את בן זוגו יותם, איתו הוא מתחזק זוגיות של כמעט חמש עשרה שנה. לפני כשמונה חודשים, נולדו לשניים זוג תאומים בתהליך פונדקאות בארצות הברית.
מה אתה חושב על כך שזוגות חד מיניים צריכים לנסוע לחו"ל כדי להביא ילדים ואין להם אופציה לעשות זאת פה בישראל?
"תהליך פונדקאות זה תהליך לא פשוט. אני ובן זוגי חלמנו על משפחה כבר כמה שנים. אבל בניגוד לזוגות אחרים, אנחנו היינו צריכים לעבור תהליך לא פשוט במדינה זרה, עם עלויות מאוד כבדות, עם מורכבויות וביורוקרטיה קשה, וזה מצער. מצער שהמצב הזה מתקיים כיום בשנת 2018 ושאין הסדרה. היה חשוב לנו שהתהליך יתקיים בצורה מכבדת, גם כלפי הפונדקאית וגם כלפי הסביבה. זה קשה כי אתה בסופו של דבר מגיע למקום זר. אתה בלי המשפחה התומכת ובלי החברים. מצד אחד זה מאוד מרגש, מאוד חוויתי ומאוד עוצמתי, ומצד שני זה קשה להתנתק מזה שברגע של בריאת חיים, כשאתה מביא ילד לעולם, אתה לבד. אז לנו הייתה הזכות שאמא שלי הצטרפה אלינו, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא איתך בימים הראשונים שהם הכי חווייתיים, ועוצמתיים. אני מצטער על כך שזה המצב הקיים, אני חושב שהאופציה של זוגות חד מיניים להביא ילדים צריכה להיות קיימת גם בישראל. אני לא חושב שאנחנו כמשפחה, פחות אוהבת, פחות מכילה או פחות דואגת לילדים, ממשפחות מסורתיות אם תרצה. לפעמים אפילו הפוך. בסופו של דבר היום אנחנו זוג הורים, קמים בבוקר להאכלה, מחליפים חיתולים, בשנה הבא נתחיל מסעות למעון. אין באהבה ובאופן הגידול שלנו שוני מאף משפחה אחרת שמגדלת ילדים. ואנחנו עטופים במשפחה ובשכנים אוהבים".
איתן גינזבורג, בן זוגו והתאומים מיד לאחר הולדתם. צילום מתוך פייסבוק
בשנים האחרונות אישרו נישואים חד מיניים בבית המשפט העליון בארה"ב, אז קיימות מדינות שמרניות מאוד כמו טקסס שם זוגות חד מיניים יכולים להתחתן.
"בישראל יש את הסוגיה של מתן הזכויות שהרבה יותר חשובה בעיניי. לדוגמה הזכות להבאת ילדים לעולם. נישואים זה טקס, היום הטקס הזה על פי החוק הישראלי נעשה רק על פי הדין הדתי, ובאופן טבעי הוא לא יכול לקבל זוגות שהם לא משפחה מסורתית כפי שהדת מכירה בה. אני כחלק מזוג כן מקבל את כל הזכויות כהורה – מענקים וכו'. אני לא נתקל במחסומים ביורוקרטיים, כי המדינה עברה תהליך מאוד ארוך, בעיקר בגלל פסיקת בית משפט עליון וגם קצת הבנות של הממשלה שצריכים לתת זכויות גם למי שידוע בציבור. אז אתה לא חייב להיות נשוי כדי לקבל את הזכויות שלך. נישואים זה טקס שאני לא רוצה בו, אני לא מתחבר אליו. אני חי עם בן זוג כמעט 15 שנה ולא עשינו טקס. אני חושב שהאהבה שלנו והרצון שלנו לחיות ביחד, זה מספיק. אני לא צריך אישור מאף גוף, או גושפנקא למערכת היחסים שלנו. אבל אני מבין את הצורך של אנשים לקבל את הגושפנקא מהמדינה לדבר הזה. וגם פה אנשים צריכים לנסוע למדינות אחרות כדי להתחתן שלא דרך המוסד הדתי, ושמגיעים לארץ הם רשומים פה כזוג. אני מבין את מי שרוצה את ההכרה הזאת, אבל כל עוד מוסד הנישואים הוא תחת מוסד דתי וחוקי הדת, זה לא יצליח. היום משרד הפנים כבר רושם זוגות ברישום אזרחי. אין ספק שעברנו כברת דרך מאז שנות ה-80 אנחנו במקום אחר היום, אבל יש לנו עוד דרך לעבור, והמנהיגים בסוף יבינו שאלה החיים, והחיים משתנים, וצריך לקבל את השינוי הזה".
אתה נפגש עם צעירים רעננים שחווים קשיים לצאת מהארון?
"ליוויתי המון שנים ברעננה את פרוייקט מסך עולה, שיש בו בני נוער שמתמודדים עם מצבים שונים, ביניהם בני נוער שחווים יציאה מהארון, בני נוער ממשפחות הרוסות ועולים חדשים. הפרויקט שייך לאגף הרווחה יחד עם אגף החינוך. במקום שהם ייפלטו ויסתובבו בכל מיני מסגרות, מרכזים אותם ועובדים איתם על דרמה ומשחק, ובסוף שנה הם מעלים מחזמר. זה ילדים שאף פעם לא האמינו בהם, ופתאום הם עומדים על במה, מול ההורים והחברים שלהם, מעלים שמונה הצגות לפני אולמות מלאים של 420 איש. פרויקט מדהים".
ביום שישי האחרון התקיים מצעד גאווה בכפר סבא. למה לא ברעננה?
"אנחנו מקיימים ברעננה כבר כמה שנים את חודש הגאווה. זו סדרה של אירועים חינוכיים ותרבותיים, ותמהיל של אירועים שנקבע יחד עם אירועים ונציגי הקהילה בשיתוף. הורים ובני נוער. והכול תחת הכותרת של גאווה וסבלנות. אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בחינוך לסבלנות, בהכלה, בליצור סביבה שמקבלת אחרים, מחבקת ופתוחה לכולם, וגם לקהילה הגאה. ובעיניי זה הרבה יותר נכון ויפה כדי לקיים מצעד לשם מצעד. הדרך שרעננה בחרה לפעול בה, היא מאוד ראויה להערכה בעיני, ואני אגלה לך סוד קטן – הארגונים בעיר, לא רוצים לקיים את המצעד. הם רוצים לקיים את הפעילויות שלהם בדרכים אחרות. אין ערך למצעד לשם מצעד, מה עושים במצעד הזה? מי יצעד בו? מה יגידו בו? אז שאנחנו מקיימים אירועים, את שלל האירועים שמתקיימים פה לאורך החודש, אתה מבין שמצעד זה אקט. אנחנו מקיימים מפגשים, אירועי תרבות ושיח, הכול בשיתוף הארגונים – והכול מגיע מהם".
אין דרישות מצד הקהילה לתלות דגלים של גאווה ברחבי העיר? לשלב את דגל העיר עם דגל הגאווה כמו שעושים בערים אחרות?
"לא קיבלתי דרישות לגבי הדבר הזה, וגם אם יש קולות, בסופו של דבר אנחנו עיר שמנסה להגיע למקום של הכלה. אתה מדבר על מצב של החצנה, אני מדבר על משהו קצת יותר עמוק. נדמה לי שיש חשיבות הרבה יותר עמוקה לסיפור של ההבנה, לדרך של אנשים בחברה של היום שחווים, להבין את התהליכים ואת המקום שבו אנחנו נמצאים, לפעול למען הזכויות שלהם שלא ניתנות היום לאנשים בשל היותם מי שהם, זה הרבה יותר חשוב מאשר לשים לך את זה בצורה מאוד מוחצנת. ברעננה סך הכול נרקם כאן מרקם יפה מאוד של הכלה".
ראש עיר גאה ראשון בישראל. איך אתה מרגיש עם ההישג הזה?
"כשנבחרתי התקבלתי על ידי התושבים, דתיים כחילוניים, צעירים ומבוגרים, בצורה מאוד יפה, בחום, באהבה. זה היה מדהים לראות עד כמה רעננה, היא עיר שתומכת, אוהבת ופלורליסטית. אני מקבל כמעט אך ורק תגובות חיוביות בעניין שלי מהתושבים, והמון בקשות לראות תמונות של התאומים. היו מי שניסה לצייר את הקהילה הדתית כקיצונית, ושהם לא יקבלו אותי – אז הוא טעה. הוא עושה עוול לציבור הדתי של רעננה. אני נבחרתי גם בתמיכת סיעת 'מאמינים ברעננה' וגם בתמיכתם של ה'בית היהודי', וזה לא היה מובן מאליו. אני מאוד מודה להם על האמון, ואני חש את הקבלה וההבנה שבחרו פה ראש עיר שהכי מתאים לתפקיד. אני לא רוצה להתרברב בתמיכת הציבור הדתי, זה לא אני, אבל מי שמכיר את המערכת מקרוב יודע עד כמה עמוקה ההערכה כלפיי בקרב הקהילות הדתיות. כשנבחרתי, במועצת העיר ישב מאחורי צבי קניג, הוא היה סגן ראש עיר הרבה שנים ברעננה, והוא ישב מאחורי כדי לוודא שאני נבחר. אני זוכר אותו כשאני הייתי ילד, ועכשיו הוא בא לראות שאני נבחר, הוא גם ביקש לדבר במועצת העיר, וזה מרגש. מה שלמדתי בשנה האחרונה, בתקופה האחרונה, היא שאין גבולות. אין תקרת זכוכית. ואני לא מדבר איתך רק על הסיפור של הקהילה, אני מדבר איתך בכלל. אני מאמין שאין מגבלות. אני לא ציפיתי לתהודה התקשורתית שהייתה סביב הבחירה שלי. אני חושב שהיום אין מקום שאי אפשר להגיע אליו. כל אדם שיש לו שאיפות, יכול להגשים אותם. אני רציתי להקים משפחה והצלחתי להקים אותה. אני שרציתי להיות ראש עיר והצלחתי להגיע לכך, ואני גם מקווה להמשיך בכך אחרי אוקטובר. בשנת 2018 מעניין את האנשים מה אתה חושב, ולא מה המגדר שלך. איך אתה יכול לתרום לעיר, איך אתה יכול לפעול, ולא החיים האישיים או האמונה שלך. אני חושב שבהקשר הזה עשינו כחברה צעד משמעותי וגדול בנושא של קבלת האחר. יש לנו עוד כברת דרך לעבור. המאבק עוד לא תם, והדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו במקום אחר לגמרי".
מה אתה רוצה להגיד לבני נוער שמתקשים עם היציאה מהארון?
"אני אומר לכל בני הנוער שחווים קשיים ביציאה מהארון- אני מאמין שהיום בשנת 2018, אין היום תקרות זכוכית. כל מי שרוצה להשיג משהו ולהגשים חלום, יכול לעשות את זה. הוא יצטרך לקבל את עצמו, אני מבין את הקושי, אנשים שחווים את המערבולת שמתחוללת בנפשם, אני מכיר את זה, עברתי את זה. התהליך של יציאה מהארון הוא תהליך מאוד אישי, אני לא יכול לשפוט אף אדם בהקשר הזה, אבל אני כן יכול לומר להם שאף אחד לא צריך לחשוש. משום דבר. ושהם ראויים ושווים וטובים בדיוק כל אחד אחר. ואם יש להם חלומות, אם יש להם שאיפות, הם יכולים להשיג אותם. זה תלוי רק בהם".
