אני אישה של מילים. לא סתם של מילים, אלא של דקויות דקיקות ביותר של הבעה מילולית. בחירת המילים, בחירת סדר המילים, בחירת מבנה המשפט – הכל חשוב ובעל משמעות בעיני. עם השנים, בהשפעת עולם המחוות הגרפיות והאמוטיקונים באינטרנט, נהייתי גם אישה של מילים לא מילוליות, של מחוות. הכל ביחד יוצר רגישות יתר לשפה באשר היא.
לא פשוט להסתובב בעולם שהולך ומתערטל מיכולותיו המילוליות, כשאת כל כך רגישה לשפה. לרוב, אני מצליחה לא לקחת באופן אישי את מה שאני מזהה במילים וביניהן. אולם אני מודה ומתוודה, שלא תמיד זה מצליח לי. האלימות המילולית ברשת, המילים הנבזיות והמרושעות, המניפולציות המילוליות, הטינופת שמטיחים א/נשים זה/ו בזה/ו, לשון הרע, דברי הבלע ואלימות המניפולטיבית הכבושה (מה שמכונה “פאסיב אגרסיב”) – הן לעתים יותר מדי עבורי. השבוע חסמתי כמה א/נשים ברשתות החברתיות, כי לא יכולתי לסבול את זה יותר. הם לא קיללו, לא איימו, לא התנהגו כבריונים. יש מצב שהם א/נשים טובים, ולו פגשתי אותם ביומיום – לעונג היה לי לשתות קפה במחיצתם/ן. אבל הנבזות חסרת הרגישות והמרושעת שאפשרו לעצמם, מנומסת ככל שתהיה, הייתה עבורי הקש ששבר את גב הנאקה. זה כלל את הגולש שהגיב לביקורת שלי על פונדקאות בעולם השלישי: “את בטח קיווית שאני והילדים שלי נמות” (השלכה מזעזעת בעיני של אלימות כבושה המצויה בשפה הפנימית של הדובר עצמו), ואת זו שהצדיקה את האמירה המזעזעת הזו, כי “מוצדק לדבר ככה כשכועסים” (באיזו הזיה מוצדק לדבר ככה בכלל עם בני אדם, גם בעידנה דריתחא?), את זו שממש רצתה לשבת איתי לשיחה על משהו שלא הסכמנו לגביו, “בתנאי שתגיעי ללא הנחות מוקדמות על האינטרסים שלי” – לאחר שהבהירה שהיא מתפרנסת מסוגיית המחלוקת בינינו (בבחינת: My way or no way – גישה המאיינת כל מרחב פלורליסטי, גם כשהיא נאמרת במתק שפתיים) ואת זה שטרח והגיע עד לדיון שהתנהל על הקיר שלי כדי להתבטא באופן דוחה וגס, כשהוא חותם את דבריו בכך שאני בכלל לא מעניינת אותו (אז בשביל מה הגעת? כנראה שאני כן מעניינת אותך).
השיח הזה ברשת, לא חדש לי. את “שירת הטרול”, בה כינסתי את כל ההתבטאויות האלימות הללו לשורות קצרות ומנוקדות, כתבתי כבר לפני כעשור. רק שהוא הולך ומחמיר, וכבר מזמן לא כולל רק את ביריוני הקצה. התבזות השפה, מגמה שהחלה מהנהגה מופקרת וחסרת כבוד לאדם, לעם, לערכים ולמילה המדוברת והכתובה, התערטלה לא רק מאיכויותיה ומתרבותה, אלא גם מהאנושיות שלה. שפה משקפת מציאות, והמציאות היא כזו, שלא בטוח להסתובב בה, גם אם אין מדובר בסמטה חשוכה אלא בפלטפורמה גלויה ברשת. מציאות לא בטוחה היא מציאות משתיקה. ולא, אין לי כוונה להיכנע לה ולשתוק.
מה שכן, מי שבא להשתיק אותי, אני מקדימה להשתיקו. בעבר, ידי על החסימה לא הייתה קלה כל כך. היום – אני נוקטת בגישה של אפס סובלנות למי שבאים להשתיק. אם הם רוצים “לחזור בתשובה” ולשוב לשיח שיש בו הסכמות ואי-הסכמות ושמתקיים בכבוד על אף הביקורות הנוקבות ואי ההסכמות, יתכבדו וימצאו את הדרך להתנצל במייל או בדרך אחרת, ותוסר חסימתם.
אין לי איזו המלצה חמה או תובנות מעמיקות לגבי מה שעל כולכם/ן לעשות בעניין הזה, מלבד לחשוב פעמיים על מה שאתם/ן כותבים/ות ברשת. ולהבחין טוב טוב בין התייחסות ביקורתית לטיעון ולמעשים (ואף לעושיהם – בגין המעשים אותם אתם/ן מבקרים/ות), לבין מה שקרוי “אד-הומינם” – התייחסות לגופו/ה של אדם באופן שאינו רלוונטי לנושא השיחה. להיות בני ובנות אדם טובים/ות, משתקף גם בשפה שאתם/ן כותבות/ים ומדברות/ים. במציאות המערבת מרחב פיזי ווירטואלי, המדד לאדם טוב/ה מצוי בהתנהגות שלכם/ן בשני המרחבים. ותחשבו, שאתם/ן מודל לחיקוי לילדות ולילדים שלכם/ן. תקראו מה כתבתם/ן, תחשבו כאילו הם/ן כתבו את זה. כי זה מה שיקרה בסוף. מי שמתבטאים בנבזות ובריונות מילולית, מסמנים את הדרך לתרבות הדיבור של ילדיהם/ן.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
