לפני כשישים שנה היו נעמי סטוצ'ינר וצביה ברומר חניכות צעירות בתנועת בני עקיבא ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. בין שירי תנועה למחנה קיץ, לא חשבו שתי החברות הטובות כי כבר בחלוף העשור יעמדו שתיהן על אדמת ארץ ישראל וייקחו חלק בבניית שני מוסדות משמעותיים בעיר רעננה – סטוצ'ינר כמקימת בית איזי שפירא וברומר כמקימת מרכז המחול של רעננה שהפך עם השנים למוסד בעל שם עולמי – וכל זאת כאשר הקשר ביניהן רק מתחזק ומוליד שיתופי פעולה מרגשים. בראיון זוגי הן מספרות על המסע שעשו יחד מדרום אפריקה לרעננה, שמתפרש על שישה עשורים של חברות.
"אני וצביה היינו חניכות בתנועת בני עקיבא", משחזרת סטוצ'ינר, בת 71, "היינו חלק מחבורה של אנשים בתנועה שהיו מאוד קרובים זה לזה. אנחנו הרי באנו מאותו הרקע – שתינו באות ממשפחות מסורתיות. הרקע שלנו, המחויבות היהודית והקהילתית שלנו, העשייה שלנו – כל זה קישר בינינו. היינו חברות טובות אך הקשר ניתק בינינו כשעלינו לארץ לערים שונות".
ברומר (70) מוסיפה: "מגיל צעיר המשפחות שלנו היו קרובות. אני יכולה להגיד לך שבתנועה התחברתי ישר לנעמי כי הייתה מנהיגה באופי, מאוד נקשרתי אליה".
כשהתבגרו השתיים, הקשר נותק. סטוצ'ינר למדה עבודה סוציאלית ועלתה לארץ להתיישב בתל אביב בעוד שצביה למדה מחול וריקוד, ועלתה לארץ להתיישב רמת גן. לפני כארבעים שנה עברו השתיים במקביל לגור ברעננה והקשר ביניהן התחדש והתחזק. סטוצ'ינר החלה אז בהקמת ארגון איזי שפירא ובית הארגון ברעננה, מוסד אותו הקימה על שם אביה שנפטר בטרם עת. הארגון הפך במרוצת השנים לארגון בעל שם עולמי המשפיע בעזרת פיתוח שירותים חינוכיים ומחקר והכשרה בתחום המוגבלויות על כ-500 אלף בוגרים וילדים בעלי מוגבלויות בשנה, ופועל כבר ארבעה עשורים כדי להעניק לאנשים עם מוגבלות שותפות מלאה בחיי הקהילה ואיכות חיים טובה יותר.
"אבא שלי הוא היה אדם שהקדיש את חייו לטיפול בבעלי מוגבלויות", מספרת סטוצ'ינר, "אמנם הוא היה עורך דין במקצועו, אבל הוא תרם רבות לקהילה. כשעוד היה בדרום אפריקה הוא הקים שם מוסד שסייע ועזר בטיפול בבעלי מוגבלויות והחלום שלו היה לעלות ארצה ולעשות משהו דומה. הוא לא הספיק, ולכן המשפחה ואני החלטנו להקים לזכרו את בית איזי שפירא על שמו".
נעמי סטוצ'נר. צילום עזרא לוי
בזמן שסטוצ'ינר פעלה להקמת בית "איזי שפירא" בעיר, עמלה ברומר רבות כדי להקים את מרכז המחול ברעננה, שהפך בחלוף השנים למרכז בינלאומי מקצועי לאמנות המחול. בחודש יוני הקרוב תסיים צביה את תפקידה כמנהלת מרכז המחול בארבעת העשורים האחרונים.
בית איזי שפירא ברעננה. צילום אלברטו בירמכר
"בניית מרכז המחול החלה מזה שפגשתי אמא ברחוב אחוזה, שהילדה שלה למדה אצלי מחול עוד בדרום אפריקה", מספרת ברומר, "היא אמרה שהעלייה לארץ הייתה מאוד קשה לילדה ושאלה אם אני יכולה ללמד אותה כדי לסייע. אמרתי לה ששיעור פרטי זה משעמם, ושאם יש לה כמה חברות נוספות שרוצות ללמוד זה יכול לעבוד. אחרי שנה כבר היו לי יותר מ-100 תלמידים. בסופו של דבר המרכז למחול בעיר, שהתחיל מסטודיו פרטי לריקוד בבעלותי, הפך לנחלת הכלל והועבר לאגף התרבות של עיריית רעננה וכך הפך למרכז המוכר כיום. לאט לאט המרכז למחול בנה לעצמו שם בינלאומי בקרב רקדני המחול. לאירועים נוספים שקיימתי, כמו יום הסטפס הבינלאומי, הגיעו אפילו נציגים ומשלחות מכל העולם".
איך החברות ביניכן הבשילה לכדי שיתוף פעולה?
"שיתוף הפעולה הראשון התרחש בעת ההקמה של בית איזי שפירא וההקמה של בית הספר למחול", מספרת סטוצ'ינר, "צביה נענתה לפניותיי והסכימה להופיע עם להקת המחול שלה כדי לגייס כספים לבנייה ופיתוח של בית איזי שפירא. במרוצת השנים היו בינינו עוד מספר שיתופי פעולה. להקת המחול הופיעה למשל בכנס של איזי שפירא שקיימנו בפארק רעננה".
ברומר: "לפני מספר שבועות קיימנו את המופע לרגל 40 שנות קיום של המרכז למחול. הדבר הטבעי היה כמובן לעשות את זה בבית איזי שפירא כדי לסגור מעגל".
מהו הסוד לחברות שנמשכת כל כך הרבה שנים?
סטוצ'ינר: "אנחנו מעריכות אחת את השנייה לאורך כל הדרך. היינו נפגשות שתינו, הייתי מתייעצת איתה והיא איתי כל אחת לגבי הקריירה שלה. היינו קולגות חברות. הייתה משהו ברוח היזמות בינינו. הרצון שלנו ללכת עם החלום. אני מאוד הערכתי את דרך הלימוד וההוראה של צביה. הדבר העיקרי שהיא העבירה לתלמידות היה ערכים. זה היה הדבר הכי חשוב. היא לא לימדה רק מחול. היא לימדה אותם ערכים ומשפחה. אני מאוד גאה בה ושמחתי שהיא משתפת אותי בדרך הזו. אני חושבת שיש יופי בשתי נשים שעלו ארצה, יזמו והקימו ותרמו למדינה, ונשארו חברות כל כך הרבה שנים".
ברומר: "מאז שחידשנו את הקשר ברעננה, הקשר בינינו לא היה סתם קשר של חברות עם ילדים שמשחקים ביחד", אומרת צביה, "הוא היה קשר עמוק יותר. אנחנו באנו מאותו המקור, מדרום אפריקה, הבנו את המנטליות אחת של השנייה. שתי המשפחות שלנו עבדו הרבה כדי לתרום ולגייס למען החברה. אנחנו מבינות אחת את השנייה, משדרות על אותו הגל. שתינו יזמיות, נשים שעבדו קשה והקימו משפחה. ברגע שיש כל כך הרבה במשותף, כל השאר מתרחש בצורה מאוד טבעית".
צביה ברומר. צילום עזרא לוי
שתיכן הצלחתן להקים מוסדות משפיעים ומרכזיים בנוף של רעננה. בשבוע שעבר התקיים יום האישה הבינלאומי. ברוח המועד, יש לכן עצה לנערות צעירות?
"בדיוק בשבוע שעבר הייתי בשני בתי ספר כדי לדבר על איזי שפירא ועל העשייה", אומרת סטוצ'ינר, "דיברתי על היכולת להביא לשינוי, במיוחד בקרב נשים צעירות. אני מאמינה בשוויון מלא. אני מאמינה שיש לנשים יכולות להביא לשינויים מאוד גדולים. להוביל בכל תחום. אני חושבת שהיכולת לקחת איזשהו חלום, להאמין בו ולהגשים אותו, זו יכולת מבורכת שיש לצעירות רבות. אני חושבת שזה כל כך חשוב בשביל בנות צעירות לדעת שהן מסוגלות לכך. בניגוד למה שהיה פעם, היום קיימת העצמה של נשים. נשים נמצאות מובילות בכל התחומים. אני לא בטוחה שנותנים להן תנאים שווים בכל מקום, אבל אני כן חושבת שרואים בכל מקום הובלה של נשים. נשים גדולות מובילות ומנהלות המון, וככה זה צריך להיות. אני דוגמה לכך שאפשר להקים משפחה ובו זמנית לעבוד קשה ולהביא לשינוי חברתי ולהותיר חותם על החברה. אני מאוד גאה שיכולתי לעשות זאת. למרות שבחזון שלי עמלתי וקיוויתי לשינוי חברתי, לא האמנתי שנגיע למצב שבית איזי שפירא יהיה מקום כזה משמעותי במדינת ישראל".
ברומר: "אם יש לנשים האלו מטרה והן יודעות מה הן רוצות, לא לוותר על זה. אם זה אמיתי, ללכת עם זה. לא לפחד. ברגע שיש רצון ויש יכולת, הפחד הוא לא אופציה. כשאני מסתכלת לאחור ורואה מה הקמתי ואת החיים עליהם השפעתי, זה שווה את הכל".
צביה ברומר לצד להקת המחול הראשונה שלה במרכז המחול
בחודש יוני הקרוב תסיים ברומר את תפקידה לאחר 40 שנה כמנהלת המרכז למחול בעיר. סטוצ'ינר פרשה באופן רשמי מהתפקידים הניהוליים בבית איזי שפירא עוד בשנת 2010, אך עדיין נשארת מעורבת בנעשה במקום. למרות שחייהן המקצועיים כבר כמעט מאחוריהן, דבר אחר ברור – השתיים מתכוונות לשמור על החברות ביניהן עוד שנים רבות.
"החברות שלי עם נעמי זה משהו אחר", אומרת צביה, "היא חברות שמבוססת על הערכה הדדית וקשר עמוק, ואני מאחלת לעצמי עוד שנים רבות בחברות הזו".
סטוצ'ינר מוסיפה: "קשה למצוא אנשים שיש איתם חיבור וקשר כל כך מיוחד. למזלי, שתינו מצאנו, ובשל כך זכינו"
