"הנאצים רק רצו להשפיל אותנו. הם לא רצו לתת לנו לחיות. עשו בתושבי קובנה רצח המוני". במילים אלה פותחת את מינה וולף את סיפור חייה. וולף, תושבת רעננה בת ה-81, ששרדה את המלחמה ואת גטו קובנה שבליטא, תזכה להדליק היום את אבוקת הזיכרון המרכזית בעצרת הזיכרון לשואה ולגבורה ברעננה.
סיפור חייה של וולף הוא קשה מנשוא, אחד מני רבים של שורדי השואה המעטים שעוד נשארו לחלוק עמנו את תלאות המסע המפרך מהתופת שבמלחמה אל הארץ המובטחת. היא נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1937, והייתה בת 4 כשהנאצים הגיעו לעיר מולדתה. מבין 37 אלף יהודים שהיוו כרבע מאוכלוסיית העיר ערב מלחמת העולם השנייה, שרדו בקובנה רק כ-3,000.
"אחרי חודש מהרגע שכבשו הנאצים את ליטא, אפילו פחות, הכניסו את כל יהודי קובנה לגטו", מספרת וולף, "זה היה ב-1941. בזמן השהות שלנו בגטו. היו אינספור צעדים שנועדו להשפיל אותנו ולחסל אותנו. אקציה (פעולה אלימה כלפי היהודים) אחת שלא אשכח, הייתה כשאספו את כולנו, יהודי העיר, בכיכר דמוקרטו שבקובנה. עשו בנו סלקציה. פיצלו אותנו ימינה ושמאלה. ימינה לחיים, שמאלה למוות. לקחו כ-9,200 יהודים ורצחו אותם במצודה בעיר שנקראת הפורט התשיעי. פשוט טבחו בהם".
משפחתה של מינה וולף (הילדה בקצה השמאלי של התמונה). קרדיט: פרטי
מה את זוכרת מהחיים בגטו?
"אני זוכרת את האקציות שהופעלו נגדנו. דרשו מאיתנו להביא מהבתים תמונות, דברי כסף ותכשיטים. הם רצו להשפיל אותנו. לקחת מאיתנו את החיים שנותרו בנו. לפני המלחמה סבא שלי היה בעל בית חרושת, הוא היה איש אמיד ומוכר. היה לנו בית גדול שעומד על תילו עד היום, אך כל הרכוש שלנו הוחרם. היו תחילה שני גטאות בקובנה, הקטן והגדול. סבא שלי ודודה שלי, שהגיעה במקרה לעיר לבקר אותו ונקלעה למלחמה, היו בגטו הקטן. הנאצים חיסלו את הגטו הקטן לחלוטין, כאשר בין הנרצחים היו גם סבי הירש ודודתי וירה. כל היהודים נאלצו ללכת עם טלאי צהוב ולצעוד רק על הכביש. המדרכה הייתה רק לגרמנים".
מי ממשפחתך שרד את התופת?
"הרוב נספו. אבי נלקח לדכאו, ומשם לאושוויץ, ונספה. אחרי המלחמה, שרדנו מתוך המשפחה הקרובה רק אני, בת דודתי, מספר דודים ודודות, אמי ואחותי הגדולה. אני עצמי הוברחתי מהגטו על ידי ליטאי גוי שעבד בגוסטפו והכיר את אבי, ורצה לעזור לו ולעשות לו מחווה. זה היה אחרי שבסוף 1943 שמענו שהולכים לחסל את כל ילדי הגטו. בתחילת ינואר 1944 הוא הבריח אותי ואת בת דודתי בשקי תפוחי אדמה דרך שערי הגטו ושיחד את השומרים. הוא הבריח אותנו בנפרד, ונפגשנו בסופו של דבר בבית משפחתו של אותו ליטאי בכפר מחוץ לקובנה. לאחר המלחמה, חזרתי לקובנה ומצאתי כי כמעט כל משפחתי נספתה וכי אמי ואחותי נלקחו מגטו קובנה למחנה הריכוז שטוטהוף שבפולין ומשם למספר מחנות עבודה עד ששוחררו לבסוף על ידי חיילים רוסים. בקובנה פגשתי קרובת משפחה שלי, ולאחר מכן אומצתי על ידי דודי מרק, שלקח אותי למוסקבה".
אביה של מינה, מקס מנדל שטיין. קרדיט: פרטי
איך התאחדת עם אמך ואחותך?
"לאחר המלחמה היא חזרה לליטא, וחיפשה את קרובי משפחתה. היא מצאה אותי במוסקבה, לאחר שהיא ודודי התכתבו ביניהם. בסופו של דבר השלטונות הרשו לה להגיע למוסקבה והתאחדנו. עברנו לוילנה, ועלינו לארץ רק ב-1959".
למה לקח לכן כל כך הרבה זמן לעלות לישראל?
"רצינו מהרגע הראשון לעלות אבל לא הרשו לנו לצאת. לא התאפשר לעזוב את ליטא, שהייתה בשליטה סובייטית. בסופו של דבר, התחתנתי עם בחור פולני גוי בנישואים פיקטיביים, כדי שיתאפשר לנו להגיע לפולין, משם היה יותר קל לעזוב לישראל. בסופו של דבר גרנו שנה בפולין, וב-1959 עלינו לישראל".
מינה וולף לצד בעלה שמואל וחמשת נכדיה. קרדיט: פרטי
מיד לאחר הגעתה לישראל למדה וולף בטכניון תואר ראשון ושני בכימיה, ופגשה את בעלה לעתיד, שמואל. השניים התחתנו ב-1964, ועברו במספר מקומות מגורים עד שהגיעו לרעננה ב-1980.
"איך שבאתי לרעננה מאוד השתלבתי כאן", מספרת וולף, "יצאתי לפנסיה בגיל מוקדם, בגיל 50, וחיפשתי כיצד לתרום בקהילה. כתבתי לראש העיר בזמנו, זאב בילסקי, ואמרתי לו שאני יודעת הרבה שפות ואני יכולה לעזור בקליטת עלייה. לכן באותם הימים התחלתי לעבוד ביחידת הקליטה בעירייה, עברו דרכי לפחות 6,000 עולים חדשים. אני גאה מאוד בעשייה שלי. לאחר מכן גם התחלתי להתנדב בשי"ל (שירות יעוץ לאזרח), שם אני כבר מתנדבת 17 שנים. אני עובדת עם ניצולי שואה, עוזרת להם לנצל את זכויותיהם ומסייעת להם. כל ניצולי השואה בעיר מכירים אותי".
הערב צפויה מינה וולף, להדליק את אבוקת הזיכרון המרכזית בעצרת הזיכרון ביד לבנים. לצדה ידליקו ששה ניצולי שואה מרעננה משואות זיכרון. "אני מאוד גאה שאני יכולה להיות נציגה כזו מכובדת, כניצולת שואה מליטא ששרדתי והקמתי משפחה בארץ ישראל", אומרת וולף, "יש לי שני ילדים וחמישה נכדים. אני מאוד גאה שהגענו לזמן הזה. אני מאוד מרוצה להיות תושבת העיר ומרגישה שזכיתי במעמד".
