בשבוע האחרון יצא ששהיתי חמישה ימים בעקבה. על זה, כבר אכתוב בטור אחר. אבל בעידן הנוכחי, השהות במרחק מהבית אינה מנתקת אותנו מההתרחשויות בו. כך יצא שנתקלתי במודעה בדף הפייסבוק של העירייה שלי (רעננה), שמזמין נשים להפרשת חלה, באמירה כי "מצוות הפרשת חלה היתה מאז ומתמיד אחת המצוות שיוחדו לנשים בהיסטוריה היהודית".
מאחר ובשונה מהטרנד העכשווי של האדרתה של בורות, אני כן למדתי לימודי ליבה, ואלו כללו גם היסטוריה יהודית, היה לי ברור שמישהו כאן התבלבל בין שוביניזם הלכתי למצווה הבסיסית. כשאתם/ן קוראות/ים, למשל, על אריזות מזון, "הופרשה חלה כדין" – אלה גברים שהפרישו אותה, לא נשים. במקרה, פגשתי באותו יום גם בוגר ישיבת פוניביץ', ויחד אתו ניסחנו את הטקסט הבא:
"אין בי אלא מילות גינוי לעיריית רעננה, שמשתפת כאן פעולה על חשבון משלמות המיסים, כדי לפגוע בזכויות היסוד שלהן. הפרשת חלה היא אחת "המצוות" שנועדו לסמן לנשים את מקומן במטבח. להבדיל ממה שעיריית רעננה רוצה שתחשבו, הפרשת חלה היא **לא מצווה לנשים**, אלא מצווה לכל מי שאופה – גברים ונשים. במאפיות הענק, בארץ ובעולם, מי שעושה הפרשת חלה אלו משגיחי כשרות גברים, אך שוב ושוב היא מופיעה בצורות שונות כמצווה של נשים.
למה? ובכן, מה יותר מתאים ממצווה בשביל להשאיר נשים שוב במטבח, בטענה שזו המסורת. זו לא המסורת, וגם אם כן – אנחנו כאן כדי להפוך את המסורת לשוויונית לכולם, ולא בשביל להמשיך נורמות של דיכוי והדרה".
רוצים להישאר מעודכנים?
מרגע שעלה הטקסט הזה לרשת, היה ברור שנגעתי בדיוק בפואנטה. כמות הארס, לשון הרע, טיפשות חלולה, הסתה, שוביניזם אלים ונאצות שהופנו אלי מנשים וגברים כאחת, שלא היה בהן שום ידע יהודי או הלכתי ושום היכרות עם ההיסטוריה – אבל הציגו את עצמם/ן כ"אני יהודי/ה גאה" (כאילו שאני לא, דאאא….), שברה שיאים. היתה מי שבשם יהדותה הגאה אפילו טרחה להסביר לי שאני פמיניסטית (נכון) ערירית (לא נכון) שחיה בגפה (לפעמים כשיש הרבה רעש בבית – בא לי לרגע, אני מודה), אין מי שיכין לי קפה (קניתי מכונה מצוינת, תודה) ואין מי שיכנס אצלי למטבח (נו, שוין).
הגדיל לעשות חלול צעיר שחזר שוב ושוב על מוטיב החמוצים, ורק בנאומו של ביבי בהמשך הבנתי, שזה מה שרץ כנראה כעת באתרי הפייק ניוז של הימין המשיחי בארץ. יוזמת המיזם הזה, שלחה תגובה ארוכה כאורך הגלות, שכמובן לא היא הכניסה לדיון כי למפרישות חלה מקצועיות אין פייסבוק, בה היא חזרה שוב על טקסטים מיסיונריים, שמעוררים השתאות ותמיהה לגבי הדמיון העז שמסתמן בין היהדות מהסוגה הזו, למיסיון הנוצרי.
תכל'ס, תהליכי ההדתה הם ארציים, אבל אני גרה ברעננה. בעיר שבה מי שאחראיות ואחראים היום, כמקבלי שכר מהציבור, על מחיצות ביד לבנים והפרשות חלה המוניות לנשים, הם/ן בדיוק אלו שעד שמוצבו במשרותיהם – נאבקו בהם. המצב הבלתי אפשרי הזה, שאין לרוב החילוני ו/או הליברלי נציגות ממשית שתגן על זכויותיו, מאלץ, גם ברעננה וגם ברחבי הארץ, את הציבור להקים תנועות ומחאות משלו.
ההצלחה הכי גדולה של היהדות שקוראת לעצמה ה"אמיתית", היא בהרחקה של רבות/ים וטובות/ים מהיהדות, והנעת תנועה חילונית רחבה. ההיסטוריה מלמדת, שתנועות משיחיות ודתיות משיחיות הביאו לחורבנים (שני חורבני הבית, אם לדייק), תנועות חילוניות – לבניית הארץ. אם יש לי תקווה, היא בתנועה החילונית המתגבשת כעת. היא זו, שבפועל, תאפשר את הקיום היהודי ובית לעם היהודי.
בעיריית רעננה, יאמר לשבחם, התעשתו בסוף ועדכנו את הטקסט. ככה, לאט לאט, מפרקים חומה.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, מאמנת ארגונית- מגדרית, אושיית דיגיטל ופעילה פמיניסטית.
