אני צועד לאורך שביל הכניסה, כאשר אני שומע מימיני צעיר משוחח בטלפון בערבית. כמה צעדים נוספים ומכיוון אחר נשמעות צעקות באנגלית וספרדית. מטרים ספורים מדלת הכניסה למבנה קבוצה של בנות מסתודדת ברוסית. לא, זה לא מחנה קיץ של האו”ם וגם לא ביחידה ללימודי שפות באחת האוניברסיטאות. אני נמצא בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, שם 40 אחוז מהתלמידים הגיעו מ-22 מדינות שונות ברחבי הגלובוס, מאיראן ועד אוסטרליה. ברוכים הבאים לקיבוץ הגלויות המקומי.
כ-15 אלף עולים חיים כיום ברעננה, חמישית מאוכלוסיית העיר. לכן אולי זה לא מפתיע שאוסטרובסקי הוא בין התיכונים עם אחוז העולים הגבוה ביותר בארץ. למרות קשיי קליטה והשתלבות שחווים עולים חדשים, במיוחד בני נוער, מצליח התיכון להתברג לעשירייה הראשונה של רשימת התיכונים המובילים בישראל. ייחודיות המוסד החינוכי, שמשלבת הצטיינות עם אחוז עולים גבוה, גורמת להתעניינות בינלאומית מצד אנשי חינוך שמנסים לפענח את הנוסחה המנצחת. רק השבוע התקיים בתיכון, ביוזמת המכללה האקדמית בית ברל, כנס בנושא הגירה וחינוך, אליו הגיעו עשרות מומחים מכל העולם.
אז איך מצליח התיכון לשבור את מחסומי השפה והתרבות? מה יש באוסטרובסקי שאין בתיכונים אחרים? האם ההצלחה הגדולה טמונה בחומר הגלם או באלה שמעצבים אותו? ואיך בכלל אפשר לשלב מאות תלמידים שמדברים יותר מעשר שפות שונות? בשיחות עם תלמידי התיכון והצוות החינוכי, התמונה מתבהרת.
אולפן בתוך בית הספר
אנסטסיה קרבצ’נקו, בת 15, לומדת בכיתה י’ בתיכון. היא נולדה במוסקבה ומשפחתה עברה למונטנגרו כשהייתה בת שמונה, בשל המצב הכלכלי הרעוע ברוסיה. לרעננה היא עלתה לפני שנתיים, מבלי לדעת מילה אחת בעברית, השתלבה בחטיבת השרון ואז החלה ללמוד בכיתת העולים באוסטרובסקי. היא עדיין לומדת עברית באולפן שנמצא בתיכון עצמו, ונעזרת במספר שירותים שבית הספר מציע לעולים כגון תגבור לימודי שניתן על ידי בנות שירות לאומי. את הראיון אנחנו מקיימים בעברית.
“בשבילי ישראל מאוד שונה ממונטנגרו”, אומרת קרבצ’נקו, “הטכנולוגיה כאן היא מתקדמת מאוד, בשבילי זה היה מוזר כי לנו במונטנגרו לא היתה לנו אפילו מעלית בבתים, ופה יש הכל. גם מבחינת ביטחון יש בכל מקום שומר או מאבטח, בבתי ספר, בקניונים. במונטנגרו לא היו ואף אחד לא ידע אם משהו יקרה. פה יש הרגשה של ביטחון”.
אנסטסיה קרבצנ'קו
מה גרם לכם לעלות לארץ?
“במונטנגרו אין אוניברסיטאות, אין רמה גבוהה של חינוך, יש בית חולים אחד בכל המדינה. המדינה היא מאוד לא מפותחת וההורים רצו חינוך טוב יותר ותנאים טובים יותר בשבילי ובשביל אחי ואחותי”.
מה הכי קסם לך בישראל?
“לפגוש אנשים שונים מאוד ממני. פה כל אחד בא ממדינה אחרת, יש כאן קיבוץ גלויות”.
איך את מסתדרת מבחינה חברתית בבית הספר כעולה חדשה?
“היה בהתחלה קשה, גם מבחינת השפה וגם מבחינת המנטליות. אבל באולפן, גם בחטיבה וגם בתיכון, דיברו איתנו ולמדנו ליצור קשר עם צברים. אחרי זמן מה הצלחתי כבר ליצור חברויות. החברים שלי כיום הם גם צברים וגם עולים חדשים. אין כיתות עולים במונטנגרו, הם לא עוזרים לך להתחיל לדבר עם אנשים מקומיים, מבחינת סוציאליזציה לא היו לי חברים מקומיים שם, רק חברים שעלו מרוסיה. כשבאתי לפה זה היה הפוך, מאוד מודעים לזה כאן”.
מה התיכון עושה כדי לשלב עולים?
“פשוט מאוד, כעולה, הצרכים שלך נענים. למורים אכפת. לדוגמה, הם מתרגמים את החומר לאנגלית כדי שכולם יוכלו להבין. המורים מדברים אתנו על תהליך העלייה והחוויות שלנו כעולים. אם צריך לדבר על הקשיים שלי כעולה חדשה, המורים מקשיבים ועוזרים במה שהם יכולים”.
עולה חדש אחר שהשתלב באוסטרובסקי הוא סמי בנה, בן 17, תלמיד כיתה י”א שעלה לפני כשנה וחצי מאיסטנבול. הוא מספר שהוריו לא ראו עתיד לו ולאחותו בטורקיה, בעיקר בגלל הפערים בין החינוך הציבורי לפרטי, אותו יכולים להרשות לעצמם רק משפחות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה.
“כשהגעתי לאוסטרובסקי בשנה שעברה שיבצו אותי בשלוש יחידות מתמטיקה כי לא ידעתי כמעט עברית”, הוא מספר בעברית מרשימה, “אבל עם המון עזרה מהמורים ועבודה קשה, הצלחתי לטפס לחמש יחידות. בנוסף אני לומד במגמות פיזיקה וכימיה, ולא מזמן הגעתי לחצי גמר בתחרות של מכון ויצמן בנושא קרינה אלקטרומגנטית”.
למה ההורים החליטו לעלות דווקא לרעננה?
“הם שמעו מחברים שלהם, גם עולים חדשים מטורקיה, על תיכון אוסטרובסקי. הם שמעו שהוא בית ספר שנותן חינוך מצוין ומאוד מקבל עולים. הם שמעו גם שיש הרבה עולים ברעננה עצמה, מטורקיה ובכלל מכל העולם. הם חשבו שאנחנו נרגיש פה יותר בנוח”.
איך הרגשת כיהודי בטורקיה?
“כמו בכל מקום בעולם הרגשנו את האנטישמיות. לא כל כך נוח לך להגיד לאנשים שאתה יהודי, ואם אתה אומר את זה יש איזושהי סטיגמה. למרות זאת, אנחנו הראשונים שעלו מתוך המשפחה. כל המשפחה נשארה באיסטנבול”.
סמי בנה
ואיך ההרגשה כאן בארץ?
“בישראל כולם יהודים כמונו, וכולם שווים. גם אם אתה לא בן אדם עשיר אתה יכול להיות בטופ של המדינה. כולם גם שווים בלימודים, בכל הדברים. יש שוויון סוציאלי. בטורקיה, למשל, מסוכן להסתובב ברחוב בשעה שתיים בלילה, יש תחושה של חוסר ביטחון. פה אין סכנה, יש חופש וביטחון”.
איך בית הספר עוזר לך כעולה חדש?
“בשנה שעברה, בכיתה י’, לא ידעתי עברית כל כך טוב אז המורים היו מדברים איתי באנגלית. וגם אם הם היו מדברים בעברית, הם היו מדברים בעברית שקל להבין, שלא גדושה במושגים קשים להבנה. יש גם גיבוש מאוד חזק בכיתת העולים. יצאנו לטיולים מיוחדים, כדי שנהיה ביחד, נתאגד ונכיר אחד את השני יותר טוב”.
אתה מתגעגע למשהו בטורקיה?
“לחברים, למשפחה ולאוכל”.
פסיכולוגית בארבע שפות
אנחנו ממשיכים אל משרדי ההנהלה ומגיעים למרכז העצבים הפועם של התיכון. מי שמקבל את פנינו הוא מנהל התיכון אל"ם במילואים שי שטרן, שהתחיל את תפקידו בשנת הלימודים הנוכחית. שטרן שירת 28 שנים בצה”ל לפני שפנה לעסוק בחינוך. דרך מסלול “הטובים לחינוך” במכללה האקדמית בית ברל, עשה שטרן הסבה מקצועית והחל את דרכו הפדגוגית בתיכון אורט גוטמן בנתניה. באוגוסט האחרון החליף את יפה להבי כמנהל אוסטרובסקי.
“ילדים שמגיעים לאוסטרובסקי מבינים שקבלת האחר או השונה, או היכולת שלך להכיל אדם שאינו מקבוצת הזהות שלך, זה בסיס של כל תלמיד שנכנס לכאן. העיקר בתיכון שלנו הוא להדגיש את השונות, את המגוון, הוא כל כך רחב וגדול. בין אם אתה צבר, בין אם אתה עולה ותיק או חדש, אתה מבין כבר בשבוע הראשון שלך בבית הספר שזה הסיפור של המקום הזה”.
מהו האתגר הכי גדול בלנהל תיכון עולים?
“האתגר הכי משמעותי זה בסופו של דבר היכולת לחזק אצלם את תחושת השייכות. ורכישת השפה היא הבסיס לתחושת השייכות. כדי שזה יקרה הדבר הראשון שצריך לעשות זה ללמד אותם עברית. אנחנו מחזיקים כאן אולפן בתוך בית הספר שמתמקד בלימוד השפה העברית ברמה שתאפשר לעולים החדשים לתקשר עם חבריהם וגם לאפשר להם ללמוד. יש דברים שאתה לא יכול ללמוד בלי לדעת עברית. למרות שמי שמעוניין בכך ומשרד החינוך מאפשר לו, נבחן בשפה שלו ומקבל שאלון מתורגם במקצועות מסוימים, אבל מקצועות ריאליים כמו מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה וכימיה התלמידים עדיין צריכים ללמוד בעברית. בן אדם יכול להיות תותח במתמטיקה אבל אם הוא לא יודע עברית הוא לא יכול לענות על השאלה. אז המפתח הוא בהקניית השפה העברית”.
שי שטרן, מנהל אוסטרובסקי
איך מתחילים ללמד מתמטיקה ילד שלא יודע מילה בעברית?
“בשלב הראשוני של התהליך המורים שלהם מלמדים בשתיים או שלוש שפות, ובסוף התהליך הם מגיעים למצב שהילדים יכולים לענות על שאלות בעברית וללמוד בעברית”.
איך אתה מסביר את זה שבתיכון בו יש אחוז גבוה של ילדים שעברית היא שפה זרה לחלוטין בשבילם, מגיע להישגים מאוד גבוהים?
“ככה, יש את הנסתר ואת הגלוי. הנסתר זה הנשמה, המורים מגיעים לפה כל בוקר ומביאים איתם הנשמה, הם נלחמים על הילדים האלה ולא מוותרים על כלום. לא קל לילדים ולא למורים. ההגירה מייצרת קשיים פסיכולוגיים, קשיים בהשתלבות. אבל אם הילד מצליח להשתלב, המשפחה שלו נשארת בארץ ואתה מסתובב עם גב זקוף. יש פה מורים מאוד ותיקים שממשיכים ללמד את העולים האלה ולא מתייאשים, זה לא קל, אבל הם ממשיכים לבוא כל בוקר עם אותה תשוקה ואנרגיות כי בסוף בקליטת עלייה יש ציונות נטו”.
והגלוי?
“הגלוי הוא שיש להם גם הקלות כעולים, וזה מאפשר בסופו של דבר לגשר על פערי השפה. בסופו של דבר נלחמים כאן כדי שהעולים יצליחו, פועלים לממש את כל הזכויות שלהם ולדאוג שיקבלו את כל מה שמגיע להם, יש פה תכנית שלמה שדואגת להם. יש פסיכולוגית לעולים שדוברת ארבע שפות: עברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. העירייה מממנת סייעות תגבור לעולים, יש לנו חמש בנות שירות שמסייעות לעולים החדשים ומתגברות אותם. אחד המאפיינים של העולים זה שהם לא מגיעים ב-1 ספטמבר אלא מגיעים לאורך השנה, מישהו צריך להשלים להם את החומר. יש גם יועצות שמתמחות בקליטת עולים. אנחנו מלווים אותם מהיום הראשון, אנחנו ערוכים לכך. יש לנו גם תכנית תוספתית ייחודית בבית הספר בשם פל”א, שמסייעת לתלמידים בקשירת קשרים חברתיים, בשיעורי תגבור, היכרות עם הארץ, גיבוש. המימון מגיע ממשרד הקליטה והמוציא לפועל זה חברת המתנ”סים”.
רגע אחרי שאנחנו מסיימים את הראיון, סגניתו של שטרן והאחראית על תחום העלייה בתיכון, שרה גבעון, מסכמת במשפט אחד את הנוסחה המנצחת של אוסטרובסקי. “המטרה שלנו היא לא להעלים את ההבדלים של כל אחד מהעולים”, אומרת, “המטרה היא לא לשייך אותם. אלא רק לגרום להם להרגיש שייכים”.
