מגזין ברטוב. סיגל כהן לויטס ואביבה כהן. צילום עזרא לוי
מגזין ברטוב. סיגל כהן לויטס ואביבה כהן. צילום עזרא לוי

האמא לימדה שם, הבת מנהלת: בברטוב מתכוננים לכנס הגדול

אביבה כהן ובתה סיגל, למדו בבית הספר היסודי ברטוב ברעננה. עם השנים, אחת הפכה להיות מורה באותו המוסד בו התחנכה, והשנייה למנהלת. רגע לפני שבית הספר חוגג 70, מתרפקות השתיים על זיכרונות העבר וסוגרות מעגל בראיון משותף

פורסם בתאריך: 17.5.19 12:10

בית הספר היסודי ברטוב, או כפי שנקרא בעבר, “ממלכתי ב”, הוא אחד מסמליה המוכרים של רעננה. הוא לא שונה במהותו מקולנוע אורות, או בריכת מכבי, סמלים ותיקים שליוו את העיר בהתפתחותה במשך עשורים. אך לעומת האחרים, בית הספר עדיין עומד על תילו, והשנה חוגג 70 שנות חינוך והוראה.
לקראת יום הולדתו המרשימה של המוסד החינוכי, החליטה מנהלת בית הספר בשבע השנים האחרונות, סיגל כהן-לויטס, יחד עם בוגר בית הספר אביחי ארביב, לערוך כנס אליו יוזמנו כל בוגרי בית הספר לדורותיהם.
כהן-לויטס, בוגרת בית הספר בעצמה, הכירה היטב את מלאכת החינוך מבית. אמה, אביבה כהן, למדה גם היא בבית הספר בילדותה, ואף חזרה ללמד בו כמורה. לקראת המאורע החגיגי, ישבו השתיים לספר בראיון זוגי על זיכרונותיהן מבית הספר, ועל גן החינוך שככל הנראה, עובר בתורשה.

“אני למדתי במחזור השני של בית הספר”, מספרת אביבה כהן, בת ה-74, “עוד בתקופה שזה היה בית ספר מ-א’ ועד ח’. אחר כך הלכתי ללמוד בתיכון רעננה, שהיה בזמנו, ובסופו של דבר הלכתי ללמוד בסמינר הוראה בבית ברל. אחרי שהתחתנתי, בעלי לא רצה שאני אעבוד כי הוא הרוויח טוב, הוא רצה שאשאר עם הילדים. הוא היה מבוגר ממני בעשור, ולאחר שנפטר בפתאומיות, הלכתי בגיל 27 לבית הספר ברטוב בו התחנכתי, וביקשתי ללמד. לא נתנו לי כל כך מהר. התחלתי בעבודה בספרייה, עברתי ללמד עברית בכיתת עולים, ובסופו של דבר הפכתי למורה מקצועית מחליפה. אחרי כמה שנים בברטוב עברתי לבית הספר היסודי זיו, שם הפכתי למורה מקצועית במשרה מלאה”.
“אני לעומת אמא שלי, כבר למדתי בברטוב כשהתחילו חטיבות הביניים, עוד הייתי המחזור הראשון בחטיבת אלון”, מספרת סיגל כהן-לויטס, בת 51, “אז בברטוב הייתי במחזור ל’ של בית הספר, עוד בזמנו של דן ברוך ז”ל שהיה המורה שלי לחקלאות. אחרי לימודים באלון ובתיכון אוסטרובסקי ולאחר השירות הצבאי, הלכתי ללמוד אמנות בחיפה משולבת עם חינוך, אבל לא ידעתי בכלל שאני הולכת להיות מורה. לא היה לי מושג”.

ובכל זאת, איך הגעת למשרת המנהלת של בית הספר בו למדת?
סיגל: “אחרי הלימודים ואחרי שהתחתנתי וחזרתי לרעננה, רציתי ללכת לתואר שני, אבל אמא שלי לחצה שאעשה תעודת הוראה”.
אביבה: “רציתי שיהיה לה מקצוע ביד! היא לא כל כך התלהבה, אחר כך אמרה שאני צודקת”.
סיגל: “אחרי תעודת ההוראה ותואר שני בספרות עברית, כדי להרוויח את לחמי, הלכתי להיות מורה מחליפה בחטיבת אלון. זו הייתה סגירת המעגל הראשונה שלי. מפה התחיל המסלול שלי בחינוך, לא ידעתי בכלל שאני רוצה להיות מורה. לא רציתי את זה בהתחלה. אבל בסוף נשאבתי. המנהלת באלון אמרה לי ‘את חייבת להיות מחנכת, את חייבת להיות במערכת החינוך’. התקדמתי בתפקידים עד שהפכתי לרכזת, כל הזמן לומדת ועושה קורסים. הייתה לי אמביציה לגדול”.
אביבה: “המנהלת שלה נורא העריכה אותה, אביבה גורן היה שמה. היא הייתה מנהלת אגדית, שלא היה כמוה”.
סיגל: “לקראת השנים האחרונות התחלתי להרגיש באלון קצת מיצוי של התפקיד, כאילו אני שתולה בתוך עציץ, והשורשים רוצים להתפרץ. אומרים שאתה מבקש משהו מהיקום, היקום נענה, ואני מאוד מאמינה בזה. שידרתי שאני רוצה לפרוץ, ופתאום זה קרה. היו כמה אופציות על השולחן, אבל כשהציעו לי לנהל ברעננה את ברטוב, נפלתי. אמרתי ‘איך זה יכול להיות? הבית ספר שאני למדתי בו?’ לא קלטתי איך זה קורה. הרגשתי שזה משהו משמיים”.
אביבה: “זה באמת היה משמיים. היא התרגשה מאוד. שמחתי שמתגשם לה החלום וגם בשבילי זו הייתה שמחה גדולה. הרגשה של הפתעה בחיים. היא הייתה ילדה צנועה, שקטה ומופנמת אבל הייתה לה את היצירתיות והאמביציה. רואים את הזינוק והפריצה קדימה. זו גאווה של אמא, אני שמחה שהולכתי אותה נכון ולא הטעיתי אותה בדרכי החיים. היא תמיד הייתה רצינית ולמדה, ולא עשתה צחוק משום דבר. אכפת לה מכולם, גם מהכלל וגם מהפרט”.

מגזין ברטוב. סיגל כהן לויטס ואביבה כהן. צילום עזרא לוי

מגזין ברטוב. סיגל כהן לויטס ואביבה כהן. צילום עזרא לוי

מה אתן, כבוגרות ברטוב, זוכרות ממנו?
אביבה: “אני זוכרת שהילדים היו הולכים לתנועות נוער, היינו נפגשים באמצע השבוע לאיזושהי פעולה ובסוף שבוע נפגשים לקבלת שבת. אני זוכרת שבבית הספר למדנו תורה שבעל פה, כמו את כתבי רש”י. אני זוכרת שאהבתי מאוד את האמירות של חז”ל. אני גם זוכרת שהיינו לוקחים פרחים ומייבשים אותם, ואחר כך מדביקים על מכתבים שהיינו מחליפים עם ילדי הגולה, חברים לעט, והיינו משווים בין הילדים למי היה מכתב יותר יפה. האווירה כאן הייתה כפרית. לא היו כאן רבי קומות פעם בעיר, היו כאן בתים פרטיים עם גינה ועצי פרי. היה משהו אחר ברעננה וגם בבית הספר עצמו, הייתה אווירה של כפר וקיבוץ. הייתה הדדיות בעיר”.
סיגל: “אני זוכרת שהיה ללימודים מקום מרכזי בחיים שלנו. אני זוכרת שהגינה החקלאית הייתה מאוד משמעותית בשבילי, היו לנו שם שיעורי חקלאות. אני הייתי גם במועדון החקלאות שהיה מיועד לילדים הרציניים יותר, המשקיעים יותר, שפעל בשעות אחרי הצהריים, זה נתן לנו אווירה של חברותא, יצרנו יחד, לקחנו הביתה חסה, צנוניות, או בצל ירוק, היה תוצר לעבודה שלנו. למדנו עבודת אדמה. שם נוצרו קשרים אחרים מאשר בכיתות. המורה שלי לחקלאות היה דן ברוך. אני זוכרת אותו היטב. זוכרת את הרגישות והאכפתיות שלו. אפילו את ההליכה ואת שפת הגוף שלו. אני סוגרת את העיניים ואני רואה אותו. זה דבר שמאוד הטביע בי חותם. אני גם זוכרת את פנחס ברטוב, המנהל השני של בית הספר, שהיה המנהל שלי. הייתה לו יראת כבוד, וגם איזושהי חמימות ואבהות מסוימת. אני זוכרת שבמסדרון היו תולים ציורים של ילדים, ושיום אחד תלו לי את הציור והוא ניגש אליי, והוא אמר לי ‘אני ראיתי את הציור שלך תלוי כאן’. הוא זכר אותי, זכר להגיד לי שהוא ראה את הציור, זה היה בשבילי נורא חשוב, שהוא ראה אותי. עד היום אני זוכרת את זה. זה נותן לילד משמעות שרואים אותו. ששמים לב אליו”.

ויש סיכוי גם לדחוף את הילדים להיות מורים או מנהלים בברטוב? להשלים דור שלישי?
סיגל: “יש לי שלושה ילדים – בני 27, 23 ו-18. הם יבחרו מה שירצו, ומעבר ללהיות מורים, אני רוצה מאוד ואשמח מאוד אם אני אחנך אותם להיות אנשים תחילה. מבחינתי שיהיו גם רופאים, גם עובדים סוציאליים, להיות שליח חברתי זה קדוש בעיניי. כל מה שיש בו נתינה ויש בו רגישות לזולת. זה לראות את החלש, את מי שמאחור, זה לפתח רגישות ולראות את אלה שנשרכים מאחורה. אני בעד נתינה”.

בואי נדבר רגע על כנס ה-70 של בית הספר. איך נולדה היוזמה?
סיגל: “זו יוזמה משותפת שלי ושל אביחי ארביב, שלמד כאן גם הוא וגם ילדיו למדו כאן ואחד מהם עדיין לומד. לפני שנתיים-שלוש ראיתי שעומד להיות לבית הספר יום הולדת עגול, ואמרתי לו שצריכים לעשות משהו והוא נרתם, כך זה נולד. הייתה לי חשובה סגירת המעגל הזאת, להתרפק על העבר, על המקום הטוב הזה שהוא נתן לי. אני חייבת למקום הזה הכרת תודה. הוא נתן לי המון כוח לצמוח. זה היה מקום מאוד משמעותי לגדול בו. המילה הטובה הזו של פנחס, וזו של דן ז”ל, השתוקקתי לזה. הייתי ילדה מופנמת, מאוד שקטה, מאוד חסרת ביטחון, וכל פעם שראו אותי זה קידם אותי ומשך אותי. נזקקתי לזה, נזקקתי לחיזוקים האלה. אני מוקירה תודה. על הנתינה הזאת. על כך שבית הספר נתן לי את הכלים הנוספים לבנות אותי כאדם, אני לא יכולה לזרוק את זה. היו אנשים שידעו לזהות בשקט ובמופנמות שלי טיפת אור כדי לגרום לי לרוץ קדימה. ילד מחפש את החום בעיניים. אני באה ממקום של הוקרת תודה לאורך כל הדרך שלי”.
מה מחכה לבוגרים בכנס?

סיגל: “הולכים להגיע מאות מבוגרי בית הספר, מכל השנים, יגיעו כל המנהלים של בית הספר לדורותיו. אנחנו נתלה את כל תמונות המחזור המוגדלות מכל השנים, יהיה מאוד מיוחד. בנוסף, נארח גם את הזמרת דפנה ארמוני. זה הולך להיות מפגש מרגש ויוצא דופן, כל בוגרי בית הספר מוזמנים”. 

כנס המחזורים לציון 70 שנה לברטוב, יתקיים ביום שלישי, 28 במאי, בשעה 19:00 בבית הספר ברטוב, רחוב אליעזר יפה 14. כל בוגרי בית הספר לדורותיו מוזמנים. מחיר כרטיס לכנס עומד על 50 שקלים, וניתן לרכוש דרך מוקד “קול טיקט” בטלפון 8864*. חיילים ובני נוער עד גיל 21, יכולים לרכוש כרטיס מוזל דרך אביחי ארביב,
בטלפון 054-809-0860.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר