אם תשאלו תלמידים בתיכון מטרו ווסט מה הם חושבים על המורה שלהם לגיאוגרפיה, אלון הבר, סביר להניח שתשמעו שהוא ה- מורה ושחלקם הגדול שומר איתו על קשר גם שנים לאחר שסיימו את בית הספר. עוד הם יספרו, כי במהלך השנים פיתח הבר קשר מיוחד עם תלמידים שיצאו מהארון והם רואים בו אוזן קשבת ומקום מפלט.
הבר נולד לפני 50 שנה בבת ים, כשהיה בן שש עברה המשפחה להתגורר ברעננה והוא למד בבית הספר היסודי ברטוב, בחטיבת אלון ובתיכון אוסטרובסקי. בצבא הוא שירת כמפקד צוות בתותחנים, למד גיאוגרפיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית והחל לעבוד כמורה מחליף בבית ספר בהרצליה. “הגעתי להיות מורה מחליף ממש במקרה”, הוא מספר, “לא תכננתי להיות איש חינוך אבל היה לי נורא נחמד ומעניין. אחרי תקופה קצרה חיפשתי משהו יותר מאתגר ובמקביל פתחו ברעננה תיכון חדש, מטרו ווסט. לימדתי שם היסטוריה ואחרי ארבע שנים עזבתי לשליחות של שלוש שנים במקסיקו מטעם הסוכנות היהודית”.
מה עשית שם?
“הייתי מורה לעברית בתיכון של הקהילה היהודית הסורית. כמובן שזה היה תיכון מסורתי והייתי עדיין עמוק בארון. לא שיתפתי אף אחד בעניין הזה, אבל כן משהו השתנה. התחלתי לבלות ולצאת עם גברים, מה שלא עשיתי קודם. שלוש שנים אחרי, חזרתי לארץ וחזרתי ללמד גיאוגרפיה בתיכון מטרו ווסט. התחלתי ללכת לקבוצות חברתיות של גייז בתל אביב, התחלתי להכיר אנשים שהם חברים שלי עד היום. לפני זה לא היה לי חברים גייז, וזה משהו שהתפתח אצלי בתקופה הזאת יותר”.
כשהתחלת ללמד במטרו ווסט כבר היית מחוץ לארון?
“ממש לא. הייתי עוד עמוק בתוך הארון. יציאה מהארון היא תהליך מאוד ארוך. הפעם הראשונה שאמרתי למישהו שאני גיי הייתה בצבא כשאמרתי את זה לחברה טובה שלי. מול המשפחה זה גם היה תהליך מאוד קשה. הראשונה שידעה הייתה דודה שלי, עד יום מותם לא דיברתי עם ההורים שלי על זה שאני גיי”.
למה?
"ההורים שלי היו אנשים שמרניים וידעתי מה דעתם. הם ידעו שאני גיי, זה בטוח. דודה שלי טרחה לעדכן אותם. הם לא שאלו שאלות. גרתי כמה שנים בחו”ל ואבא שלי היה מסיים כל שיחה ב-’העיקר שתתחתן’. הייתי אומר לו ‘אתה יודע שזה לא יקרה’. הם ניסו פעם אחת ללכת ל”תהילה”, ארגון של ההורים של הלהט”בים, ואת זה גיליתי גם בעקיפין ולא ישירות מהם”.
בשנת 2009 יצא הבר שוב לשליחות בחו”ל, הפעם לדרום אפריקה. “נסעתי ללמד שם וגרתי שם במשך חמש שנים”, הוא מספר, “שם חייתי מחוץ לארון, כולם ידעו עליי שאני גיי. זה מצחיק כי לימדתי שם בשני בתי ספר, ובאחד מהם היינו שישה מורים הומוסקסואלים. זה היה מאוד נוח שאתה לא צריך להסתתר, שאתה חי את החיים שלך. לצערי הרב במהלך השליחות הזאת שני ההורים שלי נפטרו בהפרש של שנתיים. זה היה קשה מאוד לדעת שכשאתה מגיע לארץ אתה מגיע לשבעה ושלא תדבר איתם יותר. זה היה מאוד לא פשוט, מצד שני זה סוג של שחרור והקלה כי אני לא צריך לפחד לצאת מהארון. אז כשחזרתי לארץ ב-2014 החלטתי שאני אחיה מחוץ לארון, גם בפני התלמידים שלימדתי בתיכון ובאופן כללי מול כולם. החלטתי שהגיע הזמן לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה”.
איך עשית את הצעד?
“היה לי תלמיד, עוד לפני שעזבתי לשליחות מקסיקו, בשם עמית צור (שהיום מכהן ברשימת מרצ רעננה. ד.ס.) הוא היה הראשון שיצאתי מולו מהארון מכיוון שהוא יצא מולי. נוצר שם איזה רגע מיוחד בין מורה לתלמיד שחולקים את אותו הנטל ומצליחים להתמודד איתו אחד בעזרת השני. עדיין היינו מורה ותלמיד, עדיין נתתי לו ציונים, אבל זה היה ברמה של שיחות אישיות, שנתנו אחד לשני את האומץ לעשות את זה. אחרי הרבה מאוד שנים עמית עשה קורס קואצ’רים, הוא פנה אליי ואמר לי שהוא רוצה לעשות סטאז’ ושאל אותי אם בא לי להיות הלקוח שלו. כשהוא שאל אותי עם איזה נושא אני רוצה להתמודד, אמרתי לו שהגיע הזמן שאני אצא באופן רשמי מהארון בבית הספר. לקחנו את זה כפרויקט ובזכותו באמת באתי למנהל בית הספר ולמורים בקטע רשמי. חלק כבר ידעו, אבל זו הייתה באמת הפעם הראשונה שלא הסתרתי את זה ויצאתי באופן מוצהר”.
היו לך עוד מקרים של תלמידים שיצאו מהארון בפניך?
“אני זוכר שתלמיד בכיתה י”ב יצא בפני מהארון ואני זוכר שעודדתי את אמא שלו ללכת לפעילות של ארגון תהילה. אני חושב שזה עשה לה ולקשר ביניהם טוב. ככה הוא יצא מול ההורים שלו מהארון בעצם. לקראת סוף שנת הלימודים הוא הרגיש מספיק נוח לבוא עם הבן זוג שלו ולבקר אותי. עד היום אנחנו בקשר, ויש לי הרבה תלמידי עבר שהם גייז שאנחנו עדיין בקשר. אתה יודע, אני המורה המיתולוגי ההומו”.
הרגשת אפליה כהומוסקסואל מוצהר?
“כמובן, הרגשתי את זה בהרבה מאוד מקומות. קודם כל העניין הזה שהומואים זה קללה, שקוראים למישהו הומו ומקללים אותו, זה מורגש תמיד. מקרה ספציפי מאוד היה לפני 25 שנה כשטיילתי בגן העצמאות בירושלים, שהיה מקום ידוע למפגש של הומואים. היו שם חיילים של משמר הגבול, שעשו חיפוש גופני על אנשים ללא שום סיבה, הם פשוט באו כדי להשפיל. בחיים שלי לא הרגשתי מושפל כך. הייתי בארון אז, מרוב פחד נתתי להם לחפש ולהשפיל אותי ולקרוא לנו ‘הומואים’. בחיים לא הרגשתי מבוזה בצורה כזאת”.
מה אתה חושב על ההתייחסות לקהילה הגאה בישראל?
“אני מאוד פגוע מחוק הפונדקאות החדש שמפלה את הגברים ההומואים. קשה לי מאוד שהגייז בישראל הם לא שווי זכויות כמו שאר המדינות בעולם. זה נכון שלא כל המדינות המתקדמות מחזיקות בזכויות שוות לגייז, אבל מה אנחנו צריכים להשוות את עצמנו למדינות המפגרות? הממשלה נורא מתגאה שהמדינה שלנו היא הכי ליברלית במזרח התיכון, אבל יש הבדל בין מה שמקרינים כלפי חוץ ומה שקורה בשטח, ובשטח לא קורה כלום. אני משתתף באופן פעיל בכל ההפגנות, הייתי בכיכר רבין, ברעננה, איפה שמפגינים אני מגיע. חשוב לי שהתלמידים שלי וההורים שלהם יראו אותי בהפגנות. יש לי מזל שאני יכול להיות מודל להרבה מאוד חבר’ה צעירים. אני אזרח שומר חוק, אני שירתתי בצבא, אני משלם מיסים ולכן כמו שאני מקיים את כל החובות שלי אני גם ראוי לזכויות שלי, ומסיבות היסטוריות-דתיות אנחנו עדיין לא שם וזה הזמן להיאבק”.
אתה חושב שאנחנו עומדים בפני שינוי בנושא?
“אני חושב שהתהליך של הקהילה הלהט”בית הוא לא פשוט, וכרגע אנחנו כן באיזשהו מומנטום, משהו טוב קורה לחברה. תמיד הון ושלטון היו משהו שעומדים יחד. פתאום בחוק הפונדקאות הייתה המון תמיכה של חברות ענק, שזה ההון, שלא עמדו לצד השלטון אלא לצד הקהילה. הדבר הזה הוא נפלא בעיניי כי זה שינוי לטובה. אני מאוד מקווה שהקהילה תישאר מאוחדת ונתקדם לקראת שיוויון”.
ומה מצב הקהילה הלהט”בית ברעננה?
“אני שותף בפורום די חדש שכולל בתוכו גורמי עירייה, את סגנית ראש העיר רונית וינטראוב, אנשים מתהילה ומאיגי. המטרה של הפורום היא לקדם את האג’נדה הלהט”בית ברעננה. בחודש הגאווה הפורום מארגן אירועים, לפני שש שנים היה ניסיון לקיים פה מצעד. יש לנו ראש עיר הומו שזה דבר מדהים במיוחד. הייתי מאוד שמח לראות את דגל הגאווה ניצב בחזית עיריית רעננה בחודש הגאווה. הנישה שלי באופן אישי זה יותר החינוך”.
מה יוצא לך להעביר לתלמידים שלך בנושא?
“בימי ההורים אנחנו מתכננים להציב דוכנים של ארגוני איגי ותהילה. המטרה היא לתת מידע. הרבה הורים לא מודעים, לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשהילדים שלהם יוצאים מהארון. קיבלתי הסכמה עקרונית מכל ראשי השכבות, היועצות ובעלי התפקידים לשים דגל גאווה קטן על השולחן שלהם. הדגל הזה מסמל משהו – מקום בטוח לנערים ונערות בארון ומחוצה לו. המטרה שלי זה להכניס את הנושא של להט”בים לתוכנית הלימודים. אני רוצה שבשיעורי חינוך ידברו גם על משפחות להט”ביות. זה תהליך שלוקח הרבה מאוד זמן. יש לנו בבית הספר פעמיים בשנה ימי זכויות האדם ואז אנחנו משתדלים להביא חבר’ה שידברו על הנושא הלהט”בי, וחשוב לא לא להתעלם ממיניות הומוסקסואלית, טרנסג’נדרים, ביסקסואלים, אני מכניס את זה באופן אישי בשיעורי חינוך”.
רוצים להישאר מעודכנים?
אתה רואה את התוצאות של ניסיון העלאת המודעות בבית הספר ?
“הייתה תלמידה שהפכה להיות מדריכה בפנימיה, הפעילות שאני העברתי על להט”ביות עברה אליה וממנה לחניכי הפנימיה והיא שלחה לי מכתב שהשפעתי עליה ועל תפיסת העולם שלה. כשאני קורא את זה אני בוכה. תלמידים פונים אליי ומתעניינים וזה עושה לי מדהים. אדם שמתעניין הוא אדם יותר סבלני. אם יש משהו שעושה לי טוב, חוץ משוקולד, זה הדברים האלה”.
אתה רואה את עצמך מתקדם לפוליטיקה המקומית?
“בשביל להיות פוליטיקאי אתה צריך להיות עם עור של פיל. אני לא חושב שיש לי את הדרייב בכיוון הזה. כרגע יותר חשוב לי לעשות את השינוי ממקום של חינוך. אולי בהמשך, אני לא פוסל כלום, אבל כרגע לא. אני כן בוועדה לקידום אג’נדה להט”בית בעיר, ואני כן עושה דברים מחוץ לבית הספר, אבל פוליטיקה מקומית זה לא המקום שלי כרגע”.
ולסיום – מה עם זוגיות?
“לא נוצרה לי מעולם איזושהי זוגיות משמעותית. אני מחכה להכיר את אותו נסיך, מלך. אולי בזכות הכתבה הזאת אני אכיר את בעלי לעתיד, אני עדיין מחפש להכיר את המישהו הזה שאני אוכל לחלוק איתו את כל הטוב הזה”.
דתי מרעננה
הדגל שלכם הוא פרובוקציה. אין ראש עיר דתי לרעננה. מדוע לא מקבלים דתי כמנהל בית ספר ממלכתי? לידיעתך יש מחנכים ערבים ליהודים ברעננה. אז יש דגל לדתיים? לדרוזים? לספרדים? כל מישחושב שהוא מקופח יניף דגל? יש לנו דגל ישראל. לא צריך להניף לידו עוד דגלים.
אלון
אני מציע שבמקום לצאת נגד הקהילה שנאבקת על זכויותיה ובצדק, תצא נגד אלו שמונעים את האופציות שבחרת להציג. סביר להניח, שגם תמשיך לבחור בהם בבחירות הבאות, ותתרום להנצחת המצב המעוות.