לאורך השנה וחצי לאחר שאיבדה את שני אחיה שמעון ושלמה (שלומיק) במלחמת ששת הימים, בת שבע הופרט (וינברג) לא הפסיקה לבכות. "הייתי בוכה ימים ארוכים", היא מספרת, "אהבתי את שני אחיי אהבת נפש ולא ידעתי את נפשי מרוב צער. לא מצאתי מנוח". היא הייתה צעירה, בת 25, עם ילד בן שנתיים וחצי – דרור, ושי בן השנה, בביתה בכפר סבא. "דרור כבר ידע לדבר", היא נזכרת, "יום אחד הוא אמר לי שהוא יקח התמונות של שני אחיי מהשידה, יקח פטיש גדול, ישבור את התמונות ואז הם יצאו מתוך התמונה ואני לא אבכה יותר. היה לו קשה מאוד לראות אותי ככה. מאז הפסקתי לבכות".
אביה נפטר משברון לב לאחר ארבע שנים. גם אחיה יוסי לא החזיק מעמד ונפטר מדום לב תוך כדי שרקד במסיבת בר המצווה של בנו. ברבות הימים היא תאבד גם את שני בניה. אל"מ דרור וינברג, שסומן כרמטכ"ל, נהרג באינתיפאדה השנייה. שי נפטר מסרטן. כל כך הרבה שכול עבור אישה אחת והיא לא מאבדת את האמונה. "אני כואבת את לכתם מאוד", היא אומרת, "כשהייתי צעירה אז הרבה דברים לא קיבלתי, אבל פילסתי את דרכי והייתי חייבת שיהיה לי בית דתי כי זה הקל עלי מבחינת השבת, הסדר בבית, הערכים, האהבה איש לרעהו, החברות. גדלתי בבית חם והיה לי בית מאוד טוב עם הילדים שלי. אני מאחלת לכל אחד בארץ הזו שיהיה לו בית טוב וכאלה ילדים".
בת שבע הופרט. צילום פרטי
הופרט, בת 78, נולדה בירושלים. הוריה, מרדכי וטניה קניגסבוך, עלו מאירופה (אמה מליטא ואביה מגרמניה) ונפגשו ברמת גן. ימים אחדים לאחר לידתה הם עברו להתגורר בכפר סבא. "אמא גמרה גימנסיה עברית בקובנה אבל אבא שלי, שהיה מורה למתמטיקה ולכימיה, לא ידע לדבר עברית ואמא שלחה אותו לסמינר עברית. לאחר מכן הוא קיבל עבודה כמנהל בית הספר מזרחי בכפר סבא שהיום הוא בית הספר בר אילן. אמא דחפה אותו ללימודים אקדמיים והוא עשה פרופסורה. בשיא הקריירה שלו, כשהיה בן 55, פרצה מלחמת ששת הימים".
שלמה קניגסבוך ז"ל צילום פרטי
אחיה הגדול שמעון והיא עברו לכפר סבא כילדים אבל האחים האחרים – שלמה, דבורה ויוסי כבר נולדו כאן בעיר. "שמעון, כשגדל, היה נשוי עם שני בנים ונולד לו ילד שלישי לאחר מותו. הוא עבד באוניברסיטה במחלקת מלגות לסטודנטים. הוא גם נסע לשליחות בברזיל ואורוגוואי מטעם בני עקיבא. הוא היה בחור חי, תוסס, חתיך, מלא מרץ ואהוב על כולם. שלמה גמר שמינית ורצה ללמוד באוניברסיטה כימיה ופיזיקה. הוא היה גבוה, תמיר, יפה תואר ויפה מראה. מאוד מקובל בחברה. הוא אהב את השריון, אהב מאוד את הצבא. ואמר שבמלחמה הוא ילך לאוניברסיטה וילמד כמו אבא שלי".
כשפרצה המלחמה אחיה הבכור שמעון שירת בשריון ונהרג על הגלבוע מהפגזה מאוד מסיבית על עמדות התצפית. זה קרה ביום הראשון של המלחמה, ביום שני, כ"ו באייר תשכ"ז (5 ביוני 1967). הוא נקבר בנהריה בקבורה ארעית. האח השני, שלמה, היה קצין בפלס"ר 7 של השריון. הוא נפצע באורח קשה ביום הראשון של המלחמה בפתחת רפיח ונפטר כעבור שלושה ימים. הוא נקבר בקיבוץ בארי בקבורה ארעית.
"המלחמה נגמרה בשבת. ביום ראשון באו והודיעו שאחי הגדול נהרג", היא נזכרת, "למחרת, אמרו לנו ששלמה נהרג. למחרת, ביום שלישי, ערב חג השבועות בצהריים, אבא שלי אמר 'מפה לבנה, יש חג'. שבועות זה אחד משלושת הרגלים שמבטל שבעה. בזה נגמר הכל".
שמעון קניגסבוך ז"ל צילום פרטי
את רגע ההודעה היא לא ממש זוכרת. "אני רק זוכרת את אמא שלי. היא שכבה על הספה ודיברה ביידיש. היא מעולם לא דיברה יידיש. הם דיברו בבית רק עברית בגלל אבא שלי שלא הרשה שפה זרה. אמרתי לאמא שלי 'למה היא מדברת בשפה שאני לא מבינה?'. היא אמרה 'אני מדברת? אני שותקת'. היא בכלל לא הרגישה. כל משפחתה של אמי נספתה בשואה והיא היחידה שנשארה בעולם. היא איבדה שני בנים, היא אמנם לא הייתה חזקה בריאותית, אבל הייתה חזקה מאוד בנפשה. אבא, מנגד, לא רצה לראות תמונות ולא רצה לדבר עליהם. הוא התאבל כל השנים. זו הייתה מכה קשה עבורו והוא לא החזיק את עצמו. אני, כמו אמא, גם כשאני בוכה אני חזקה. אני לא יודעת להסביר את זה. נפשית אני חזקה".
"יש מלחמה בחברון"
את ילדיה, היא אומרת, לא גידלה להיות אנשי צבא. "דרור היה ילד שובב, שי היה שונה ממנו, עדין ונינוח", היא מספרת, "דרור לא אהב ללמוד, שי היה תלמיד טוב. לימים נולדה לי גם בת, שתחיה ושתהיה בריאה, שקראנו לה שלומית על שם שלומיק אחי. גידלתי את ילדיי פה בכפר סבא. הייתה להם ילדות טובה, מאושרת".
עד כמה דרור היה שובב? "הייתי מורה בבר אילן וגרנו בכרמל פינת העמק", היא מספרת, "כשחפרו תעלות ביוב בעיר והכניסו בטונדות הוא היה נכנס לתוך התעלות. הייתי מחפשת אחריו וצועקת. לך תדע, אולי הוא יצא בבית החולים מאיר. מי יודע איפה הוא הסתובב בתעלות בחושך. הייתי נבוכה מול ההורים. גם בבית הספר לא פעם הייתי שומעת בכריזה 'דרור ויינברג למנהל'. הייתי מתחננת בפניו שיפסיק לפגוע בילדים. שתבין, הוא היה ילד טוב וחבר נאמן, אבל מספיק שהיה מאיר לתורן שלא סידר את הכיתה התורן היה בוכה 'דרור העליב אותי'. לא יכולתי לעבוד. פעם אחת הוא פירק לתלמידה את הבורג במשקפיים. המורה הייתה שולחת אותו אלי עם פתק, עם המשקפיים ועם הידית. כתבה 'תראי מה עשה למשקפיים של ניצה קפח'. לפעמים דרור בכלל לא נכנס לכיתה ולא היו יודעים איפה הוא, לאן ברח. בסוף ראיתי מהחלון שהיה עם המורה לחינוך גופני. עדיף שם אמרתי".
כשהתגייס לצבא כל הציפיות של הופרט התבדו. "כל השנים אמרתי לו שכשהוא יגיע לצבא הוא יהיה ג'ובניק", היא מודה, "הוא לא הגיב. אבל כשהלך לצבא הלך לסיירת מטכ"ל".
אל"מ דרור וינברג. צילום פרטי
וינברג שימש לאורך שנותיו בצבא כמג"ד 890, מפקד סיירת מגלן, מפקד חטיבה 632 של הצנחנים במילואים ובד בבד מפקד בית הספר למודיעין ולסיור. הוא סיים בהצטיינות את הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל את הפיקוד על חטיבת יהודה בחברון. "הוא היה ילד מאוד יצירתי והוא מאוד הצליח בצבא. רק בחברון פחדתי עליו", היא אומרת, "האמת היא שלא חשבתי שבגיל כזה, כשהוא נשוי ואב לחמישה עם הריון של ילד שישי, יקרה לו משהו".
בשבוע שבו אירעה התקרית וינברג עבר דירה. "עזרנו לו ביום חמישי לסדר את הדירה בירושלים", מספרת הופרט. "בערב הוא חזר לצבא ושם הוא כבר ידע שיש שלושה מחבלים שרוצים לעשות פיגוע בחברון. הוא היה מתוח וביום שישי בערב, ערב שבת, הוא כבר שמע שיש תקרית עם הרוגים. הוא יצא עם הג'יפ ונכנס ל'ציר המתפללים', לסמטה. הוא רצה להגיע למפגעים והמחבל שהתחבא ירה בו כדור אחד והוא נהרג".
שי, בנה השני, ששירת כאיש מודיעין, צלצל אל אמו הביתה אף שהשבת נכנסה כששמע בחדשות שמתנהל קרב בחברון. "הייתי אצל חברים שגרים בסמוך", מספרת הופרט, "הוא בא אלינו ואמר 'יש מלחמה בחברון'. אמרתי 'מה עם דרור?'. הוא עשה לי תנועה עם הראש שהוא כבר לא בחיים. הוא ידע כי הוא התקשר לנייד שלו ומישהו בצד השני אמר 'למה אתה מתקשר אליו בשבת'. מיד הוא ידע. קצת לפני חצות הגיעו לבשר לנו, אבל כבר ידענו". וינברג הובא לקבורה בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, ליד שני דודיו. בן 38 היה במותו.
דרור וינברג ושי וינברג ז"ל. צילום פרטי
הנכדים הם אור
אבל כאמור השכול לא הסתיים כאן. בצעירותו שי חלה בסרטן בראשו והבריא. הוא התחתן ונולדו לו שלישיית בנות, היום בנות 18. שנתיים לאחר מותו של אחיו הגדול הוא לקה שוב במחלה ונפטר ממנה.
איך מתמודדים עם כל כך הרבה כאב?
"להיכנס למיטה, להתכסות בסדין ולא לקום. או להמשיך בחיים".
מי נותן לך כוחות בימים אלה?
"הנכדים שלי הם אור בשבילי. אתה לא יודע אילו ילדים אלה, הילדים של דרור והבנות של שי שהיו אצלי עד שבוע לפני פסח. אלמנתו חיה בברלין ושתיים מהבנות הגיעו לכן להתגייס. השלישית לומדת בסקוטלנד פילוסופיה וקולנוע. הבת שלי, שלומית הר לב, היא מיילדת בסורוקה. מביאה חיים לעולם. גם בעלה רופא. גם הילדים שלה מאירים את דרכי. יש לי גם נינים מדהימים. לגדולה תהיה השנה בת מצווה. כולם נותנים לי את הכוח כמעט באופן יום יומי. גם אשתו של דרור מתקשרת כל שבוע לשאול מה קורה איתי".
איך את מסתדרת בימים אלה של הקורונה?
"אני עושה הרבה ספורט, אני לא חטובה אבל אני בסדר. שומרת על עצמי. לא יוצאת מהבית כבר חודש ימים. ככה הייתי עושה ספורט פעמיים בשבוע ופעמיים שבוע עושה פילאטיס".
כציונית שאוהבת את המדינה, כשאת בוחנת את התהליכים שקורים בארץ, מה את רואה?
"אני מאמינה בדרך של המדינה, אבל אני כואבת את מה שנעשה היום, את השחיתות. לא בשביל זה הם נפלו פה בשביל המדינה. אבל אני לא איש פוליטי ואני לא מתערבת פוליטית ולא מדברת על פוליטיקה, ואלוהים גדול, אולי יהיה נס. אולי בשביל זה אנחנו יושבים בבית, כדי שיתהפך משהו בעולם הזה. אי אפשר לדעת. זו המדינה שלי. אני אוהבת את המדינה. הם נפלו כדי שאנחנו נחיה פה. דרור מאוד אהב את המדינה. שי מאוד אהב את הארץ והם טמונים פה באדמתה בבית העלמין הצבאי, ממש מעבר לכביש".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
