אלוף משנה במיל' דוקטור מיכאל זייפה (75), תושב רעננה, הוא אחד משלושת האנשים המבוגרים ביותר, שעשו מילואים בימי הקורונה בצה"ל. הוא משרת כמפקד גדוד (מג"ד) התרמות הדם המטכ"לי כבר 25 שנים, אשר מונה כ- 300 אנשי רפואה ומתרימי דם ואחראים על הקשר הרציף יחד עם מד"א בכל נושא צריכת הדם בישראל בזמן חירום. בנוסף, הוא חבר ופעיל בעמותת "ערים בלילה", ובעבר היה סגן יו"ר ודובר העמותה. מדובר בעמותה התומכת באנשים עם פוסט טראומה. בנושא זה השתתף בחודש יולי בהאקתון מילואים – בתנופה (אירוע יזמות מרתוני, העושה שימוש בחוכמת ההמונים, בו המשתתפים מתחלקים לקבוצות חשיבה ומפתחים ביחד רעיונות והמצאות פורצי דרך). הקבוצה של זייפה הציגה רעיון בנושא טיפול בפוסט טראומטיים במילואים ויחד הם זכו במקום השלישי.
ולא מדובר בעניין של מה בכך. במלחמת יום כיפור היה זייפה בשבי המצרי 42 יום, במהלכם עבר עינויים קשים. האם גם הוא סובל מפוסט טראומה? לכך הוא מתייחס בהמשך.
"אני מרגיש המון סיפוק מהעשייה שלי במילואים", הוא מספר השבוע. "אני מרגיש שאני תורם רבות למערך הרפואה הצה"לי וזה נותן לי משמעות לחיים. לכן אני משתדל לקחת כל מיני פרויקטים ואתגרים ולצלוח אותם בהצלחה". הוא מתייחס גם לנושא הפוסט טראומה בתקופה הזו של הקורונה, בעיקר בתקופות הסגרים: "כל הנושא של הסגר מאוד מקשה על כלל האוכלוסייה ובמיוחד לאנשים שהם פגועי פוסט טראומה זו תקופה מאוד קשה. יש לנו קבוצת וואטסאפ שבה אנחנו מתקשרים איתם, נמצאים איתם בקשר על מנת לראות האם הם צריכים משהו ויש אנשים שנמצאים איתם בקשר יותר אישי".
# # #
זייפה נולד בשנת 1945, בן יחיד להורים ניצולי שואה. הוא התחנך בתל אביב ולמד בבית הספר אליאנס. הוא התגייס לצה"ל כחובש קרבי, לאחר מכן היה מדריך בחולית ההדרכה הארצית של חיל הרפואה. כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד רוקחות בירושלים ובסיום הלימודים עבר קורס קצינים במילואים למקצועות הפרה-רפואיים כגון רוקחות, טכנאי רנטגן, ריפוי בעיסוק ועוד. בעודו משוחרר טרי מהצבא, בן 22 בלבד, פרצה מלחמת ששת הימים. "הוקפצתי למילואים בבית חולים שדה בפיקוד מרכז שם הייתי על תקן חובש, בעודי בלימודי הרוקחות שלי", הוא מספר. בסיום המלחמה חזר ללימודיו וזמן קצר לאחר מכן הוקפץ בשנית למלחמת ההתשה והיה בשלוש חזיתות שונות על תקן חובש: בחזית הדרומית-המצרית, בחזית המזרחית-הירדנית ובחזית הצפונית-הסורית.
"לאורך כל המלחמות המשכתי את לימודי", הוא מספר. "קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, בגיל 28, הציעו לי להיות בתפקיד קצין קישור של צה"ל מול האום בחזית הדרומית, על קו בר לב מול מצרים. זה היה בעצם התפקיד הראשון שלא על תקן איש רפואה. היחידה שלי קיבלה באותו תקופה מודיעין על כך שעתידה לפרוץ מלחמה, לצערי, הממשלה החליטה להתעלם מהראיות בשטח ובצהריי יום שבת ה-6.10.1973, יום כיפור, היו כמאה אלף מצרים על גדר התעלה אל מול 450 חיילי צה"ל וכך החלה מלחמת יום כיפור".
ב- 8.10.73, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, היה האירוע ששינה את חייו. זייפה היה בנקודת תצפית של האו"ם בגזרה הצפונית סמוך למעוז אור קל. הוא שהה שם יחד עם שני אנשי או"ם. "אני זוכר שלמקום הגיע קצין מצרי בדרגת סגן אלוף שנעמד מולי", הוא מספר, "כאשר ארבעה חיילים מצריים נוספים עומדים בחצי מעגל ומקיפים אותי עם רובי קלאצ'ניקוב. אני אמר את שמי, מספר אישי, ודרגה, לקצינים המצרים. אני נכנס לג'יפ מצרי ומשם לוקחים אותי לכלא העבאסייה – כלא קשה מאוד במצרים. אני מבין שאני אולי הולך למות אך לא נכנע ללחצים שלהם. בשבי המצרי אני מוחזק במשך שישה שבועות בדיוק, 42 יום. במהלכם המצרים מתחקרים אותי עשרות פעמים, קצינים וחיילים מכלל הדרגות והתפקידים, מנסים להוציא ממני כמה שיותר מידע ואני מספר להם סיפורים דמיוניים ומורח אותם לגמרי בשביל להמשיך ולשמור על בטחון המדינה". בזמן הזה הוא עובר התעללות קשה על ידי המצרים. "זה היה בכל שעות היממה והתמודדתי עם מציאות יום יומית בלתי אפשרית וקשה ביותר של מכות, בדידות, רעב, וחוסר מנוחה נפשית", הוא מספר.
ב- 15 בנובמבר נאספו שבויי צה"ל שנפלו בשבי במצרים באולם גדול ובו הודיעו להם שהם אמורים להשתחרר בימים הקרובים. "כעבור ארבעה ימים הוחזרתי לארץ בעסקת חילופי שבויים. באותה מלחמה, היו בכלא המצרי יותר מ-250 ישראלים שבויים ולצערי חלקם מתו מהתעללות של המצרים ורובם חזרו עם צלקות נפשיות קשות".
מה השאיר אותך בחיים?
"אני לא ממש יודע. אולי זה נס ואולי צירוף של נסיבות החיים".
אתה סובל מפוסט טראומה?
"כשנפגשתי עם הפרופסור שהיה אחראי על בריאות הנפש של הקצינים שחזרו מהשבי, שאלתי אותו מה קורה איתי, הוא אמר שאין מצב שאדם חוזר משבי ואין לו פוסט טראומה, אך עומק הצלקת והחומרה שלה משתנים מאדם לאדם וכל אחד מקבל את זה אחרת. עד היום יש לי חלומות וסיוטים בלילה. אשתי כבר מכירה את הסימנים לכך ומעירה אותי בזמן".
# # #
משנת 1983 מתגוררים מיכאל וחיה ברעננה. הם נשואים 45 שנה, הורים לבן ובת אשר גם הם היו קצינים בצה"ל, ונהנים משישה נכדים. "האהבה לרעננה היא אהבה גדולה", אומר זייפה, "הגעתי לעיר אחרי שהתגוררתי בתל אביב ובירושלים. רעננה זו עיר שרואה את התושב, היא מאוד קשובה ואני נהנה מכל רגע".
כשהגיע מועד הגיוס של הבן שלך להתגייס ליחידה קרבית לא חששת?
"מאוד חששתי וזה לא היה לי פשוט. כשהבן שלי התחיל להכין את עצמו לצבא ועשה גיבוש לכל יחידה אפשרית, הוא שאל אותי בארבע עיניים מה אני רוצה שהוא יעשה בצבא. אמרתי לו 'תשמע דרור, אני יודע מה לא הייתי רוצה שתעשה בצבא, אבל אתה תבחר לעשות מה שאתה רוצה לעשות ואני אתמוך בך. היו לי לא מעט לילות ללא שינה בזמן שהשירות שלו".
זייפה סיים בהמשך את התואר ברוקחות ואף השלים תואר שני ודוקטורט, עבד בחברת טבע במחקר ופיתוח של תרופות והיה סגן מנהל מחלקה. לאחר מכן ניהל את המחקר והפיתוח של תרופות חדשות במגוון מדינות בעולם והיה מנהל של יותר מ-200 אנשי מקצוע. כיום הוא מייעץ בתחום התרופות לחברות והייטקיסטים ומעביר הרצאות ומלמד את הנושא באוניברסיטה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
עמוס
אלוף משנה,לא אלוף,אבל לא משנה את הסיפור המרתק