בעוד שהפועל רעננה עשתה ביום שבת צעד חשוב לעבר עונה נוספת בליגת העל כשהדהימה 0:1 את מוליכת הטבלה טרם המחזור, מכבי תל אביב, עשרות אוהדים בלבד הגיעו ללוות את הקבוצה ל”משחק החוץ” בנתניה. מיעוט הקהל במשחקיה של רעננה הפך בשנים האחרונות למושא ללעג עבור חלק מאוהדי הכדורגל בישראל, כאשר יש כאלו הטוענים כי כמות הצופים הנמוכה והעובדה שהקבוצה לא משחקת בעיר שלה, הופכות את הפועל רעננה למועדון שאין לו זכות קיום בליגת העל.
“להפועל רעננה אין קהל קנאי כמו של מכבי תל אביב או בית”ר ירושלים שרץ אחרי הקבוצה”, אמר יוסי כרשיש, שעלה עם הקבוצה ארבע ליגות כשחקן וכמאמן עד שסיים את תפקידו בשנת 2003. “מדובר בקהל מפונק שרוצה לראות כדורגל ליד הבית וברעננה זו בעיה. אני זוכר שבמשחק העלייה מליגה ב’ היו 4,000 צופים באצטדיון ברעננה, וגם בהמשך היו בסביבות 1,000 שהיו מגיעים, אבל לקראת סוף התקופה שלי במועדון זה כבר התחיל להתמעט. פתאום ראית רק משפחות וחברים קרובים של השחקנים”.
למרות שמבחינה מקצועית מדובר בקבוצה המצליחה ביותר באיזור השרון בשנים האחרונות, שמחזיקה גם במחלקת נוער גדולה, קברניטי המועדון נכשלו בשנים האחרונות בכל הנוגע לנושא הגדלת בסיס האוהדים של הקבוצה. “אני זוכר שבתור ילד בשנות ה-70 הייתי תלוי על הגדרות והחומות של המגרש ברעננה”, נזכר חבר מועצת העיר חיים ברוידא. “היו הרבה אוהדים שהלכו אז אחרי הקבוצה ובילדותי אני תמיד זוכר את האצטדיון מלא. היום לצערי זה לא המצב למרות שאני בטוח שברעננה יש פוטנציאל גדול מאוד של אוהדים. המשימה במקרים כאלו צריכה להיות להביא אנשים שגדלו במועדון ויוצרים זהות מקומית, שזה הדבר החשוב ביותר לדעתי. אנשים אוהבים לראות כוכבים שהם מכירים מגיל צעיר וזה יוצר שייכות. כמו בית”ר ירושלים עם אלי אוחנה ואורי מלמיליאן, כשיש לך כמה סמלים כאלה בתוך הקבוצה, שאתה בונה אותם והם מצליחים ונשארים אז גם הקהל מגיע יחד איתם. רואים את זה בכדורסל, ששם מגיעים יותר אוהדים בדרך כלל בגלל החיבור לשחקנים המקומיים”.
לא הצליח להביא את הקהל. אשר אלון. צילום: עזרא לוי
רוצים להישאר מעודכנים?
למרות שזו השנה החמישית ברציפות של רעננה בליגת העל, לקבוצה עדיין אין איצטדיון ביתי בעיר שמאושר למשחקים בליגת העל והקבוצה נאלצת לנדוד לנתניה. “כשאני בא למשחקים של רעננה היום אני כבר מזהה את כל הדמויות בקומץ האוהדים שמגיע, בגלל שהם כל כך מעטים”, מספר ערן קוליק, שעבד בקבוצה בין שנת 2003 ל-2007. “אני גם לא יודע כמה זיקה יש בין שחקני הקבוצה לתושבי העיר, שכן אין הרבה תושבי רעננה שורשיים שמשחקים בקבוצה. מהבחינה הזאת המעבר לנתניה היווה מכה קשה. לא כל אחד רוצה לנסוע מרחקים בשביל משחק כדורגל. תושבי רעננה ברובם מעדיפים קבוצות מצליחות כמו מכבי תל אביב. אולי אם היה איצטדיון מקומי ליד רשפון כמו שהובטח בתחילת הדרך של זאב בילסקי זה היה מביא קהל גם מהרצליה ורמת השרון וחבל שזה לא קרה. צריכים לבנות איצטדיון אחד לכל הקבוצות בשרון, זה היה מעצים את כל הקבוצות באזור. הרבה אנשים שמגיעים לסמי עופר ולטרנר באים בגלל החוויה של האיצטדיון”.
ערן קוליק. צילום: שרון בוקוב
“כשאנשים צריכים לכתת רגליהם באיצטדיונים מחוץ לעיר, הם עושים את השיקול ומוותרים”, אומר ברוידא. “בחזון שלי צריך לבנות איצטדיון אזורי, זה לא דבר פשוט ולא משהו שרשות מקומית יכולה לבד. צריך להקים איצטדיון שכל הרשויות יקחו חלק בבנייתו. צריך לזכור שיש בעיר גם ענפים כמו כדוריד, כדורעף וכדורסל ואנחנו צריכים להתחשב בכולם”.
“המעבר לנתניה הוא מכת מוות בנוגע לכמות הקהל של רעננה”, קובע כרשיש. “קיום של קבוצה בליגת העל בלי מגרש ביתי הוא כמעט בלתי אפשרי. אתה משחק בשביל קהל וזה לא כיף לשחק מול יציע ריק. היו תקופות כשאימנתי והקבוצה הייתה לקראת עלייה, הייתי מסתכל על היציע ואומר ‘לעזאזל, בשביל מה אנחנו משחקים בכלל?’. מה שכן, להגיד שלרעננה אין זכות קיום זה לא נכון וזה אכזרי מיד. רעננה קיימת בזכות עצמה, מדובר במועדון ותיק שמייצג את העיר רעננה. כשהיא תחזור לשחק ברעננה הכל ישתנה, החיבור לעיר יגדל”.
חיים ברוידא. צילום מתוך הפייסבוק
