לא מזמן שודר בערוץ ההיסטוריה סרט לציון 100 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אחד ממאפייניה הבולטים של אותה מלחמה היה קרבות החפירה. קרבות אלו התאפיינו בהתבצרות, התחפרות והתשת האויב תוך כדי מצב התקפי סטטי לחלוטין. היסטוריונים מעריכים כי טקטיקת לוחמה זו נולדה מחוסר ביטחון שהיה לצד המתחפר בטיב כליו ההתקפיים, אך התמשכותה נבעה בעיקר מ'התאהבות' של מפקדי המגננה ביכולתם לספוג כמות אבדות מינימלית לאורך זמן וכך גם הצליחו לשמר מורל גבוה בקרב החיילים ולפרוס בפניהם סוג של מצג שווא על רמתם המקצועית האמיתית.
השבוע גיליתי שאני לא היחיד שצפה בסרט הזה. מנחם קורצקי סיים כנראה לרוץ על כל קלטות המשחקים של הפועל יהוד מהאייטיז והחליט לפנק עצמו בסרט מלחמה טוב לפני השינה. הבעיה עם מנחם שהוא איש מקצוע רציני מדי, מכדי לתת לתובנות של מצביאים צבאיים דגולים מראשית המאה הקודמת לחלוף על פניו כאילו היו רק עוד סרט לפני השינה.
'כל העולם מת להפיל את האימפריה שלי' אמר לעצמו קורצקי בפאתוס עם פרספקטיבה היסטורית של 7 עונות בליגת העל, ולא נרדם לפני שקיבל עם עצמו החלטה נועזת: 'אחכה להם בשוחות ואז נראה אותם מפילים לי את קו צו"ל (על שמם של לוחמי המחתרת הנועזים צור, והבה, לוי).
אבל איזה מלחמת עולם ואיזה נעלי פקקים. נדמה היה שגם אם קו צור-והבה-לוי היה נרדם בשמירה עד חודש מאי, הלגיון של יענקל'ה את בלבול לא היה מצליח לחדור את חפירות 1914 המודרניות. אבדות? טפו טפו, לא לכוחותינו.
ומה טוב בשוחות? פה כולם שווים זה לזה: גבוהים, נמוכים, מהירים, איטיים, התקפיים והגנתיים. אמנם יש כמה חבר'ה שהצטרפו למערכה בינואר במוד קמיקאזה התקפי במיוחד, אבל 90 דקות של ריצה על פארש לאחור, לרוחב ושוב לאחור, אמורות היו להשכיח מהם כל מחשבה התקפית שחלפה במוחם מהרגע בו ארזו לקיטבג את שבבי הפוטנציאל ההתקפי שלהם. אין לדעת איך תשפוט ההיסטוריה בעוד 100 שנה את חפירות קורצקי 2019. בינתיים, אם פיספסתם את הסרט אל תדאגו, יש שידור חוזר: שבת, 18:15, אצטדיון רמת גן.
