אם מישהו היה טורח לאגד את כל בדיחות הקרש על אוהדי הפועל רעננה, סביר להניח שבעמוד הראשון הייתה מופיעה הדחקה על המונית ובעמוד השני (והאחרון של הספר) הייתם קוראים על 'מאה אוהדים זה כולל את ההורים של השחקנים?'
כנראה שאם היו מוציאים מכרז לכתיבת הספר, היה זוכה בו מכביסט. אלה יודעים מה זה לתת אווירה. תנו להם משחק בית, כשהם בדרך לאליפות, תוסיפו את הרצון לסיים עונה בלי הפסד, סדרו להם שעת משחק נוחה עם שמש אביבית מלטפת והם כבר… ישאירו חצי אצטדיון ריק?!
במרחק של שעתיים וכ-30 ק"מ דרומית משם לאוהדי רעננה וסכנין היו את כל הסיבות הנכונות להישאר מכורבלים בבית עם ספר טוב ביד. התחזית לשש בערב ניבאה גשמים עזים. כמיטב המסורת הכדורגל והגשם הגיעו באיחור אופנתי ופרצו באיזור הדקה ה-60. וזה היה חתיכת גשם. כזה שהניס את המעטים למצוא קורת גג ליד המזנון. ככה זה בשער 3 של אצטדיון רמת גן המיושן: אין לאן לברוח – לא מאיתני השמיים ולא מהבעיטות לשמיים.
ובכל זאת היו שנותרו על מקומם: צדיקי הקומץ והתוף. אבל לא רק הם מסתבר. אביו של אסף צור, שוער הקבוצה, לא חשב לרגע לנטוש את היציע. הוא נשען לאחור ופרס באלגנטיות אירופאית מטריה אשר כיסתה אותו ואת בנו, אחיו הצעיר של אסף. בעוד צור ג'וניור מקבל מאבא שיעור על רטוב לחיים אודות נאמנות ודבקות במטרה, יואב תומר סידר שוויון מעיף מטריות. בדרכי לאסוף את מה שנותר משברי המטריה שלי הבטתי מעלה ונשטפתי התפעלות: אפילו ההורים של בן והבה היו ביציע!
נכון שמדובר בצוות לעניין שמקפיד להגיע כמעט לכל משחק ונכון שהם שואגים ביציע כאילו גדלו על הבלטות באחוזה, אבל תראו לי עוד קבוצה בליגה, שהורים של שחקן מגיעים כדי לעודד באמוק כשהבן שלהם בכלל לא נמצא בסגל? לכן, אני יכול לאשר שאצלנו כשסופרים מאה אוהדים זה כולל את ההורים של השחקנים: אבא צור, אמא והבה ואבא והבה. וזו ממש לא תחילתה של בדיחת קרש.
