הפעם לקחתי את הזמן. הרי לא בכל יום נשארים בליגה ובטח שלא מנצחים בכל עונה את הפועל תל אביב. אחרי דקות ארוכות האצטדיון התעקש להתרוקן מיושביו ונהיה קצת מביך להישאר כמעט אחרון ולבהות בטיפשות בכר דשא ריק, אז קיפלתי את הצעיף באלגנטיות של מנצחים, חבשתי קסדה לראשי ושלחתי את היד לכיס כדי להוציא את המפתח. אבל… אבוי, אין מפתח. אולי בכיס השני? גם לא. וגם לא בכיס המעיל וגם לא זרוק על המדרכה.
רגע לפני שהכרזתי על מצב חירום תחבורתי, החלטתי לחזור לתוך האצטדיון. בכל זאת, מדובר במפתח שהולך איתי לכל משחק של רעננה, שומע ממעמקי כיסי את כעסי אחרי כל הפסד מתסכל ואת אנחת הייאוש בסופו של עוד תיקו. ייתכן והיה כל כך מופתע ונרגש למשמע צהלות השמחה בשער הניצחון, עד שהחליט לקפץ מן הכיס במספרת שלא מן המניין.
אחרי מאמצים לא פשוטים הצלחתי לשכנע את המאבטח הסובייטי חמור הסבר כי באין בכוונתי להעתיק את מגוריי לאצטדיון רמת גן אלא רק למצוא את המפתח ולצאת מיד לדרכי בחיפוש אחר בגד ים.
והנה הוא היה שם מונח על הרצפה, כאילו המתין להזמנה אישית מאשר אלון לקוקטייל ההישארות של הקבוצה. אז התכופפתי באיטיות של סוף עונה ואספתי אותו אחר כבוד לחיקי. מה זאת אומרת 'איך ידעתי שזה המפתח שלי?' יש רק מפתח אחד שלא מחמיץ אף משחק של רעננה.
כשנעמדתי בחזרה כדי ללכת היה לנו מן רגע שכזה. רק לו ולי. הערפל שנזרק על האצטדיון רק שדרג את הסיטואציה. עמדנו שם שנינו, בוהים כך בגאווה באותו כר דשא ריק בתחושת 'עשינו זאת עוד עונה' ונדמה היה כי יכולנו להישאר כך לנצח, אבל המאבטח הסובייטי הפר את שלוותנו בגערת 'אדוני לך כבר הביתה!. אז הלכתי, נסענו, רק שנינו.
תראו מה זה, איך כל כך הרבה אוהדי הפועל ת"א שהיו בסוף המשחק עם הראש באדמה ואיש מהם לא טרח להרים את המפתח הרענני. חבל, אולי הוא היה יכול לעזור גם להם לחגוג הישארות בליגה.
