עם רדת ערב של חודש מאי, חנה לו רכב עמוס בחמשת האולטראס הנותרים עלי אדמות והתפרס ביציע המזרחי של המגרש בקרית שמונה. ההכנות לעונה הבאה כבר היו עמוק בעיצומן עם הצעות ללחנים חדשים עבור שחקנים ותיקים וללחנים ותיקים עבור שחקנים חדשים. מה לעשות, לנו בניגוד לקורצקי אין את הפריבילגיה לשלוח למשחק הרכב שני.
מבט חטוף ליציע של מארחינו הצפוניים גילה מצב עגום קצת פחות, כנראה בעזרת יציאת השבת וכניסת החינם. בין המקומיים קפצה לעיני משפחה אשר נראתה כאבודה בחלל: אבא, אמא ושני ילדים שעל פי מקורות זרים נראו קצת זרים ללוקיישן. אחרי כמה שניות הם עשו פרסה ויצאו החוצה. עוד לא הספקתי להגיד ‘איזו החמצה של יוג’ין אנסה’ והמשפוחה כבר תפסה שורה דווקא איתנו על כסאות האורחים, מה שעורר מיד לא מעט התלחששויות בפינת התיפוף. רועי, קפטן אולטראס אחוזה החליט לשים סוף לשמועות ושבר דיסנטס מול האבא: 'אני חייב לשאול אותך, אתם משפחה של אחד השחקנים?'.
האבא השיב בשלילה, וכשרועי התעקש על פשר הבילוי המוזר שבחר מבוגר אחראי לאשתו וילדיו, נגלה לו הסיפור הבא: מדובר במשפחה תל-אביבית שבאחת מהשבתות הטלוויזיה בביתם היתה דלוקה על משחק בין רעננה לבאר שבע בו ניצחה רעננה 1:3. הילד, ג'וני, נשבה מיד בקסמיה של הקבוצה מפנינת השרון. מאז הוא מכריח את המשפחה להגיע בהרכב מלא לכל משחק: בית כחוץ. רועי, שכבר ראה אוהד או שניים בחייו היה נרגש מגודל המעמד והחליט לאמץ מיד את הילד ג'וני ואת משפחתו אל משפחתנו המורחבת אך המצומקת.
הוא ניגש לתיק העזרים הטקטיים שמתלווה אליו לכל משימת חוץ, שלף ממנו צעיף והניח על צווארו של ג'וני. מרגע זה ואילך ג'וני לא ראה בעיניים! הוא נופף בצעיפו בהתלהבות של עגל, בניתוק מוחלט מהמתרחש במגרש. כשאחותו ניצלה רגע של רפיון בהגנה וחטפה ממנו את פיסת הבד האדומה, ג’וני עט עליה בחזרה ובמקום פרץ קרב משיכות מן הקשוחים שנראו במגרשים. ג'וני אמנם לא ניצח בו, אבל גם לא הפסיד. תפור עליו הפועל רעננה.
