במשך כל שנותיה בליגת העל הוא היה רגיל להיות עם שחקני הפועל רעננה על אותו מגרש ולהתגלגל מנגד. נדמה היה כי בין השחקנים לכדור המשחק היה מן הסכם שבשתיקה: אתה לא תעבור אותנו ובתמורה אנחנו לא נטריד אותך שלא לצורך. אבל הקיץ אשר אלון החליט להפר חוזה עם חתיכת הגומי העגולה והוציא צו 8 על הבאתה לחיקנו. ממושמעים קורצקי וחניכיו אצו רצו כדי להשיג את מבוקשו של הבוס הגדול. כמה מסובך כבר יכול להיות העניין? הרי במשך כל כך הרבה שנים הם אכלו עם הכדור מאותו מהדשא והסתכלו לו בלבן של הפומית. והנה, רק מחזור שלישי וכבר הכדור לרגלינו!
אבל רגע, מה עושים איתו עכשיו?
מסתבר שלטפל בכדור כשהוא ברגליך זה עניין שדורש כישורים אחרים מאשר רק להציב מולו קו בר-לב. אפשר כמובן לגלגל אותו ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה ולרמות על שליטה במשחק וחולשה בלוח התוצאות. כן כן, הזדעזעתי לפחות כמוכם מהרביעייה שחטפנו השבוע מהפועל חדרה, אבל נא לא להיבהל ולא לרוץ להחזיר ציוד למחסנים. אני בכל זאת מתעקש כי הכדור הוא הרכש הטוב ביותר שעשתה הפועל רעננה הקיץ והטיפול במוצר החדש דורש זמן וסבלנות.
למרות החוסר בשעות שינה שהיו לי השבוע בעקבות אותה תבוסה, אני עדיין מעדיף את 3 הנקודות של פתיחת העונה הנוכחית עם 4:3 למכבי חיפה, 1:2 על בית"ר ו-4:0 לחדרה על אותה כמות נקודות שהייתה מושגת משילוב של שני הפסדי 1:0 וניצחון דחוק באותה התוצאה. נכון, ייתכן והשינוי היה חד ומהיר מדי למידותנו כשמנחם קורצקי זרק למערכה יותר מדי כלים התקפיים בלי להתחשב בכך שמתיאוס במקום והבה הוא כמו טופו כתחליף לסטייק טוב ושירדן כהן ואסף צור שווים כרגע הרבה יותר ממכירה פוטנציאלית מאשר מיכולתם במגרש. אבל תאמינו לי שעם שיפורים קטנים ואיזונים נכונים, הפועל רעננה יכולה העונה גם לשלוט בכדור וגם ליהנות ממנו. לא צריך פילוסופיית 80% החזקת כדור פפ גווארדיולה סטייל, לנו תספיק גם הפילוסופיה של המורה לחינוך גופני מבית הספר היסודי: קחו כדור, שחקו.
