אם היו אומרים לי שהפועל רעננה תגיע למחזור ה-10 במצבת הכוחות הזאת הייתי קונה אותה בשתי ידיי: חמישה שחקני בית בהרכב, חלק התקפי עם פוטנציאל מבטיח ואפילו את הדליפות בהגנה של דוד מתיאוס הצלחנו לסתום חלקית באמצעות ילד מקומי (שון קלימקין) עם אצבע בסכר. כמובן שתמיד אפשר להשאיר פינה חמה בלב לעוד קשר יצירתי בשכר שיא שחסכנו להביא בקיץ אבל בשביל להישאר בליגה ולנצח בגביע את קרית מלאכי מליגה ב', לא שווה לשרוף לנכדים של אשר אלון את הירושה.
אני מודה שבניגוד לדעה הרווחת בקרב חברי האולטראס והרוח הקרבית המנשבת בקרבם בימים אלו נגד המאמן, אני עדיין מחסידי מנחם קורצקי. לא, הוא ממש לא חף מטעויות ואפילו סביר שניצחון בודד בעשרה מחזורים ומקום אחרון הם על אחריותו הכמעט הבלעדית, אגב בדיוק כפי שכך היו ההצלחות בשנתיים הקודמות. אבל בחיים כבר למדנו, הכל יחסי: הרי בן והבה לא היה באמת בלם על כמו שחלוצי היריבות עשו ממנו, הפועל רעננה לא באמת דיכאה את התקפות הליגה כפי שאלו הגיעו מדוכאות מהבית ומנחם קורצקי לא בונקריסט כל כך מוצלח, הוא פשוט גילה שמדובר בפתרון קל ונוח.
מהדיבורים על שינוי גישה לכדורגל התקפי לא נותרו אחרי 10 מחזורים אפילו הדיבורים. ייתכן ויישום שינוי שכזה חייב דמות אחרת על הקווים, אבל הדיון היה צריך להיערך בקיץ. זה לא שעכשיו מוריניו בודק מול הסוכן שלו אם אשר אלון כבר העניק גיבוי לקורצקי וגם ערן זהבי לא צפוי להפציע בינואר כדי לחלץ אותנו מאימפוטנציה התקפית. תוסיפו לכך את ההיסטוריה שמוכיחה כי המשכיות והימנעות מפיטורי מאמנים הם פתרון מוצלח למשברים לא פחות מאשר שינויים מסיביים על הקווים ובסגל השחקנים ותגיעו לבדכם למסקנה שזו הכלה ואיתה נצטרך לחיות לפחות עד חודש מאי.
ובינינו, לא בטוח שהקטסטרופה כה גדולה. הרי אם היו לנו עוד 4 נקודות שנלקחו מהשופטים נגד הפועל חיפה ומטיפשות בתוספת זמן נגד אשדוד, כולם היו מהללים את הקבוצה הקטנה מהשרון ששוב עושה קסמים ומתדפקת על דלת הפלייאוף העליון. אז צאו לפגרה, קחו נשימה עמוקה ותפסיקו לפזול לכיוונים אחרים. עם קצת סבלנות עוד תגלו שהדשא של השכן ממש לא משוזרע יותר.
