אם אתם רוצים לדעת מה מד הדופק בהפועל רעננה בעשור האחרון אל תשאלו את בעל הבית, לא את המאמן ואפילו לא את המרוויחים והמעושרים שבין שחקני הסגל. יש רק אחד שאם תסתובבו ברחוב אחוזה סביר להניח שתיתקלו בו, ואם כבר תיתקלו בו הוא יספר לכם בבקיאות מרשימה אודות כל רכילות טרייה על הירקן השכונתי או את השמועה החמה על השכנים החדשים בבניין ממול. מדובר כמובן בשניר שוקר.
כשמעיפים עליו מבט חטוף מן הצד, שוקר לא נראה בדיוק כדורגלן, יותר כמו הילד ממחלקת הנוער שמחזיר כדורים. אבל אל תראו אותו ככה, הילד מהנוער כבר בן 30 וברזומה שלו בין היתר שערי ניצחון על מכבי ת"א בבלומפילד, מול רמה"ש במשחק הבכורה שלו בבוגרים אי שם בשנת 2006 וגם נגד הפועל ב"ש בשבת האחרונה. אלא שאת התרומה האמיתית שלו למועדון אי אפשר להעריך בשערים, בישולים או מדדי GPS. זו לא יד המקרה שבמקביל לאווירה שלילית ששררה בהפועל רעננה מפתיחת העונה הנוכחית, נפגע גם מעמדו של הקפטן הוותיק. שוקר מודר מההרכב הפותח על בסיס קבוע ולא אחת אף הוצא מחוץ לסגל הרחב.
המתיחות הגיעה לשיאה דווקא כשפתח בהרכב נגד נס ציונה אבל הורחק בכרטיס אדום אחרי עבירת תסכול מיותרת אשר ביטאה את ייאושו המתמשך מהיחס כלפיו. וזה לא שלשוקר יש עיניים גדולות במיוחד. את חלומות המעבר למועדון גדול יותר, איפסן בלוקר כבר לפני כמה שנים טובות והאמת היא שאפילו אין לו צורך ב-90 דקות על בסיס שבועי: תנו לו חצי שעה פה, רבע שעה שם, לנהל את אורחות חיי חדר ההלבשה ולהחליק כיפים בתוספת חיוך תימני כובש לכל רענני מזדמן ברחוב – והוא את שלו כבר עשה.
ניסו אביטן, אחד שהסתובב בשנה האחרונה בשלושה מועדונים בליגת העל בטח יידע לספר כי אין באמת הבדל משמעותי ברמת השחקנים בין קבוצה לקבוצה, ומה שבסופו של דבר הופך עונה כושלת למוצלחת ולהיפך הם הניואנסים הקטנים. שניר שוקר הוא בדיוק הניואנס הקטן הזה: קטן קטן, מתאים בול למידותינו.
