חבר לעבודה אמר לי פעם: 'אני כבר 25 שנה באותה משרה ומעולם אף בוס לא טרח להגיד לי מילה טובה. השבוע ניגשו אלי שניים והחמיאו לי, אז מיד התחלתי לדאוג'. בכל שבע שנותיה הרצופות בליגת העל הפועל רעננה הייתה זו שהכי קל לשנוא – קבוצה בלי מגרש ביתי, נטולת מסורת, קהל מועט ובעיקר מוציאה מיריבותיה את החשק לחיות. התקשורת בזה, היריבות לגלגו ואנחנו חייכנו מתחת לשפם בנימוס רענני נבוך שכזה כל הדרך אל עוד עונה בליגה הבכירה. למען האמת אפילו נהנינו מדי פעם להיות בפוזיציית 'כל העולם נגדנו'.
אבל בשבועות האחרונים משהו השתנה ביחס כלפינו. פתאום אוהדי כדורגל ניטרליים מספרים לי עד כמה לא הוגן שהשופטים דופקים אותנו והתקשורת מפרגנת על כדורגל חיובי. ביום שני השבוע נגד מכבי תל אביב בבלומפילד אוהדי הקבוצה המארחת הגדילו לעשות כששרו שירי גנאי לעצמם בין המחנות השונים ואפילו לא טרחו לקלל אותנו או להסתלבט על מצבינו. הלו, אנחנו עדיין כאן! אפשר בבקשה לקבל קצת יחס שלילי או הקנטה על ימי שישי בלאומית? אבל הייתי באמת מודאג בסיום המשחק כששמעתי את מאמן מכבי תל אביב, ולדימיר איביץ’, מפרגן להפועל רעננה על המשחק ההתקפי. ככה זה בעולמנו, אדם מחמיא לך רק כשאתה לא מהווה עליו איום ממשי. ה
פועל רעננה בעידן ניסו אביטן לוחצת את היריבות במחצית המגרש שלהן, מניעה כדור, מגיעה לשלל מצבי הבקעה אבל מקפידה שכל הטוב הזה לא ישנה את השורה התחתונה העגומה על לוח התוצאות. הקבוצה חסרת עמוד שדרה, ואת כל האנרגיות אשר אלון בוחר להשחית דווקא על הופעות לוחמניות לריק באולפני טלוויזיה ובכתיבת מכתבים נוקבים לאיגוד השופטים, במקום להטריף את החבר’ה בחדר הלבשה עם גזרי עיתונים על טעויות שיפוט וצרחות שיעירו את רחוב אחוזה המנומנם. וניסו אביטן? הוא אולי מאמן צעיר ונאיבי עדיין, אבל גם אחד כזה שמסתובב כבר מספיק שנים במגרשים כדי לדעת: אם בשבוע אחד הקבוצה אותה הוא מאמן תזכה למחמאות גם מאיביץ’ וגם מדראפיץ’, זו בהחלט תהיה עבורו סיבה טובה לדאגה.
