כמו כל אוהד כדורגל מושבע, גם אני חי משבת לשבת ואין נגיף בעולם שיוכל לעצור בעדי. אי שם באיזור יום רביעי מתחילות הכנות ראשונות: בדיקה באינטרנט מה מסלול ההגעה הרצוי ובכמה זמן כדאי להקדים למקום האירוע. ביום חמישי נרשם מיני טקס הורדת הכביסה מהחבל כדי שהבגדים הרלוונטיים יהיו מוכנים בזמן. יום שישי הוא זמן הכניסה למוד 'אירוע מתגלגל': כמעט כל התרחשות סביבתית מזכירה את הרגע המתקרב, בין אם זה רעש המיקסר מהשכנים או שולחן השבת בערב אצל ההורים. שבת בבוקר הוא זמן צפייה בטראש טלוויזיוני בכדי לזרוק את המוח למחוזות אחרים.
ואז מגיע הרגע. בשעת ערב מוקדמת מסתיימת המתנה מייגעת בת שבוע כשאני עוטה על עצמי את הצעיף ויוצא אל עבר המקדש הפרטי שלי. כעשר דקות מהפתיחה נרשמת התרחשות משמעותית ראשונה. מדובר במאבק אוויר דו ראשי על שישיית מים אחרונה אשר מסתיים בסירובם של השניים להצעת פשרה לגשת למשרד המנהל ולבדוק במערכת ה-VAR מי היה כאן קודם.
לדוכן הנקניקים צריך להגיע עם הרבה סבלנות. ככה זה כשבעל הבית מחליט להחתים בינואר רוסייה זולה שמצא בשוק. לך תסביר לה בשפה ששניכם מבינים שהיא צריכה לחתוך לעומק ולא לרוחב. מרוב עצבים אני מתחיל לממלמל לעצמי שאם כבר קיבלתי על עצמי ריטואל עצבים שבועי, אז עדיף שהוא יתקיים ביום שישי בצהריים בשכונה קרוב לבית ובלי כל הפוזה הזאת של ליגת הסופר לניירות טואלט.
כמובן שהדקות האחרונות הן מורטות העצבים ביותר. ניסיונותיי הקלושים לדרבן מאחור נוחלים מפלה צורבת, אפילו תוספת זמן חריגה בת 10 דקות לא הועילה והחשבון הסופי כמו שאתם מבינים היה עגום למדי. הדרך הביתה ארוכה ומדכדכת דיו כדי שאבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה בה אני עושה את הטעות ואין שום סיכוי שבמוצאי השבת הבאה אגיע. כמובן שגם במוצאי השבת הבאה אגיע גם אגיע בתקווה שיחודש על המדפים מלאי ה-0:0 בקרית שמונה או שלכל הפחות יחליטו לחנוך כבר את מקפיא הירידות.
