אכלנו אותה.
כבר בשעות הצהריים המוקדמות של יום שני השבוע, הבטחתי לטורו (רועי גרונדוורק, ראש חוג אולטראס אחוזה), שיהיה אשר יהיה גורל משחק החוץ נגד הפועל עפולה באותו הערב, אנחנו לא חוזרים הביתה לפני שניפול על שווארמה מצוינת שמצאתי במקרה לפני כמה שבועות בכניסה לפוריידיס. כי ככה זה עם הפועל רעננה שלנו בשנה האחרונה: צריך לדעת להפריד לחלוטין בין תיאבון ומצבי הרוח בחיינו הפרטיים לבין תוצאות ויכולת השחקנים על כר הדשא. אחרת תארו לעצמכם לאיזו תת זונה ודיכאון קליני היינו מתדרדרים, כמי שראו בסך הכל 6 ניצחונות ב-53 משחקי הליגה האחרונים של קבוצתם האהובה?!
ואם עוד לא הבנתם או התעדכנתם, אז גם 90 דקות 'הסוכריה' בעפולה לא בדיוק המתיקו את הגלולה המרה אשר מונחת מתחת ללשוננו העונה דרך קבע בימי שני ושישי, ומכוניתו של גרונדוורק כבר דהרה אחר כבוד אל השיח המובטח. ב'גוגל' דווח שהמסעדה צפויה לסגור את שעריה ב-22:00, וה-ווייז הראה שאנחנו גבוליים למדי בנוגע לשעת ההגעה. כשטורו דפק ב-21:59 על דלת הכניסה למסעדה כמי שמתחנן על נפשו של בשר סוף יום, כבר הבנתי שנכונה לו עוד אכזבה לאוסף המפואר. אבל למזלי, רועי כבר מזמן לא בררן. כי הרי בתכל'ס, מה זה משנה אם הוגש לו בשר בית טרי שהוכן מכל הלב או אם מדובר בשאריות שבעל הבית מצא בסביבה והגיש אותן קר? ממילא הכל תפל ונטול ריח באותה מידה. אה, וכמובן הכי חשוב: זול!
האמת, אפילו לא העזתי לשלוח למחרת הודעה לטורו כדי לשאול אותו איך קיבתו הכילה את מאורעות ליל אמש. כמה נורא זה יכול להיות? לא משהו שהוא לא יוכל להוריד ביום שישי בצהריים בשירותים של אצטדיון רמת גן.
