במסגרת ועידת החינוך של ערי ישראל, המתקיימת ב-11 ערים שונות ברחבי הארץ, התקיימה ביום ראשון האחרון (18.8) ועידת החינוך של רעננה בבית יד לבנים בעיר. הועידה, בהנחייתה של העיתונאית ואשת התקשורת מירב בטיטו, תושבת העיר, החלה בדברי פתיחה מפי יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים.
"מדי שנה אני פוחת בהתרגשות מאוד גדולה את שנת הלימודים", אמר בן דויד, "אני מסיירת בבתי הספר וגני הילדים. פוגשת בעובדי הוראה ותלמידים, ותמיד מתמלא ליבי מחדש בתחושת שליחות שהביאו את עובדי ההוראה למקצוע. השנה, זה היה שונה. הפגיעה המתמשכת בעובדי ההוראה הביאה אותנו להכריז על סכסוך עבודה, לאחר שלא קיבלנו את הטיפול הראוי בנושאים רבים כמו ליווי הסעות, פנסיה, ימי מחלה, ונושאים נוספים שנמצאים על סדר היום.
עידת החינוך של רעננה. קרדיט: עזרא לוי
"בחודשים האחרונים אנחנו מנהלים משא ומתן רציני כדי לעצור את הפגיעה ארוכת השנים בפנסיה של עובדות ההוראה. כל עובד הוראה צריך לדעת כמה פנסיה מגיעה לו. אנחנו לא צריכים להעסיק כלכלנים לשם כך, אנשים צריכים לדעת כמה פנסיה הם מקבלים. במקביל, משרדי החינוך והאוצר אישור שורה של רפורמות, שאנחנו יודעים שהן רק נקראות כך במסווה של קיצוץ בתקציב, כמו הטלת הטיפול באלרגיה מסכנת חיים על עובדי ההוראה. לוקחים את הילדים מהחינוך המיוחד, ומשלבים אותם בכיתות רגילות כשחסר להם תכנים וכוח אדם. חסרים היום למעלה משמונה מאות קלינאי תקשורת במערכת. מורים שעובדים עם הילדים האלה, לא הוכשרו לשם כך. כדי להיות עובד הוראה שנותן את המענה לחינוך המיוחד, צריך ללמוד ארבע שנים. אז מצפים מאנשים שלמדו כמה עשרות שעות בהשתלמות שיוכלו לתת מענה לילדים הללו?
"הנושא של החינוך המיוחד נוגע לכולנו. הילדים שלומדים היום בכיתות החינוך המיוחד, ישתלבו בכיתות הרגילות. אבל הסל התקציבי שהילד מקבל בחינוך המיוחד, לא יעבור איתו במלואו. המשמעות היא פשוט לזרוק ילד בחינוך הרגיל, ללא משאבים, ללא היערכות וללא התאמת המערכת לצרכים שלו. המרוויח היחידי לצערי הוא משרד האוצר, כי הם תמיד רואים דרך החור שבגרוש. הוא ישיג קיצוץ בתקציב, וכל הילדים יפסידו. זאת לא רפורמה, זאת בכייה לדורות, ביזיון. אני רואה את המצב, ועל כל זה אנחנו לא יכולים לשתוק.
יפה בן דויד בועידת החינוך של רעננה. צילום: עזרא לוי
"בשנים האחרונות אנחנו רואים עובדי הוראה רבים עוזבים את המקצוע. הם לא התייאשו מהילדים, וגם לא מהעשייה, וגם לא בגלל שכר, כמו שכולם חושבים, שבזה אנחנו נטפל בהסכם הקרוב. למה הם עוזבים? הם עוזבים כי הם ציפו למערכת אחת, וקיבלו מערכת שנייה, עם עומסים מיותרים, טופסולוגיה, חוסר תמיכה והתערבות מצד ההורים. הם לא יכולים להתמודד עם ההתערבות ההורית. אנחנו בעד מעורבות הורים. אני חושבת שכל הורה מחויב להיות מבחינה מוסרית מעורב בחינוך של הילדים שלו. אבל תראו לי, איש רגיל כמונו, אזרח, מתערב לרופא בעבודתו. הוראה היא מקצוע לכל דבר. ולכן אנחנו דורשים, חברים תסמכו עלינו. תנו אוטונומיה לגננות, למורים ולמנהלים. אנשים יושבים במגדל השן, ולא רואים עם מה הצוות המקצועי מתמודד.
"אי אפשר להצמיח כך מערכת חינוך טובה ומיטבית. תסמכו על עובדי ההוראה. אנחנו רואים חוסר אמון. פעם לתלמידים היו כבוד לציבור עובדי ההוראה. איפה הימים האלה? ולכן אנחנו רוצים שדברים ישתנו. שאנשים טובים יבואו למערכת, ולא לשכוח את הציבור שנמצא במערכת עשרות שנים. אנחנו עדים למחסור אדיר בגננות, מורים ומנהלים. איפה זכויות המורה? איפה זכויות המנהלת? איפה זכויות הגננות? זה מה שהוביל להכרזה על סכסוך העבודה".
