“מי זוכר את ליאורה המנהלת של חטיבת שרת?”, נכתב בפוסט שפורסם בקבוצת “זכרונות ילדות כפר סבא – הקבוצה המקורית”, בפייסבוק. “הייתי משקשק מפחד בכל פעם שהייתי שומע את העקבים שלה במסדרון”, המשיך כותב הפוסט, והתגובות לא איחרו לבוא. “אני תמיד פחדתי ממנה” כתבו שם אחד אחרי השני, “היא הייתה מכשפה” המשיכו כולם ללבות את האש ורק אני בתגובה האחרונה של הפוסט הזה כתבתי: “אני דווקא לא פחדתי ממנה, היא המורה שהכי זכורה לי”.
כמו סופגניות בהצגת חנוכה נפתחו בפייסבוק קבוצות זכרונות הילדות. לכל עיר יש אחת משלה ובכולן תמצאו את חופרי הנוסטלגיה, אלה שאוהבים להתרפק על העבר שלהם ועל ריח הלחמניות והשוקו בדרך לקייטנה. בהתחלה נסחפתי, גוללתי הלוך ושוב את הפוסטים בקבוצה כדי לזהות מישהו מהעבר, להיזכר במועדונים המפורסמים בהם ביליתי, בפינות החשוכות בהן הייתי נוהגת לשבת עם חברים ולנגן על גיטרה, בגנים המסתוריים בהם עישנו סיגריות ושתינו טקילה בשלושה שקלים בלי שאף אחד יראה, בנשיקה הראשונה, היכן שבנות כיתתי עשו עלי חרם והיכן ששברו לי את הלב בפעם הראשונה בחיים. כי לכל אחד יש את הזיכרונות שלו מתקופת הילדות ולאחר שהות ממושכת בקבוצה הזו הבנתי שהזיכרונות שלי לא שייכים לאף אחד אחר מלבדי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ליאורה, שמנהלת את חטיבת שרת בכפר סבא עד היום, היא הדוגמה המצוינת לכמה סובייקטיבים זכרונות הילדות של כולנו, כמה הנוסטלגיה שייכת רק למה שנצרב לנו באופן אישי על הלב. ליאורה לא הייתה רק המחנכת שלי, היא הייתה המצילה שלי, היחידה בכל הממסד שהאמינה בי, זו שיכולתי להגיד לה את האמת על חווייתי כתלמידה וזו שהגנה עלי מול המורים גם, כשבואו נודה על האמת, לא הגיע לי. ואותה כולם זוכרים כמכשפה. והיא באמת נחשבה למורה ומנהלת קשוחה. כולם ידעו שלהגיע אליה לחדר זה לעמוד מול אשת ברזל ששום דבר לא יכול לגרום לה להניד עפעף. אם עשית משהו רע היא תגרום לכך שתשלם על זה אבל אם היית אבוד, אם היית לבד, אם היה לך פוטנציאל לא ממומש היא זו שהייתה מחזיקה לך את היד ומכריחה אותך ללמוד. גם אם זה הדבר האחרון שעניין אותך.
כשהבנתי שאני בערך היחידה שזוכרת את ליאורה כמורה לחיים, הבנתי שהקבוצות האלו יכולות להזכיר לך את הקיוסק בו היית קונה ברד בסוף יום הלימודים אבל הן לא יכולות להזכיר לך מי היה שם בשבילך באמת. הן יכולות להזכיר לך את אלו שנעלמו בדרך, אלו שהתפרסמו ויצאו מהעיר ואת החתיכים של השכבה, אבל הן לא יכולות להזכיר לך את הרגעים הקשים, ובואו נודה בזה, להתבגר זה לא פשוט.
אז לקבוצה הזו של זכרונות הילדות, אני כבר כמעט ולא נכנסת יותר. לא בגלל שאני לא אוהבת להיזכר בתקופת הילדות שלי אלא כי אף אחד שם לא יכול להזכיר לי מי אני באמת.
