השבוע אני בשיפוצים. כלומר לא אני פיזית, אלא הבית שלי, ובאופן מדויק יותר האמבטיה שלי. לא אלאה אתכם בפרטים המדויקים של השיפוץ אבל אסביר שמדובר בשבירת קירות, הזזת אינסטלציה, החלפת אמבטיה.
ואיבוד שפיות.
אני כותבת לכם את הטור הזה מתוך בונקר, שכן נפשי, הרעועה גם ככה, אינה יכולה לסבול את הרעש והאבק שמשתוללים בביתי. היחידים שמצליחים לסבול אותם הם עאבד, אוסאמה ואחמד השיפוציניקים. אני כותבת לכם את הטור הזה מתוך הבונקר גם כי אני מתה מפחד לפגוש את אחד משכניי ולראות את פרצופו הצבוע אומר לי שלום. למה צבוע? כי בא לו לרצוח אותי על הרעש והבלאגן.
ואני מבינה אותם, אם אני הייתי צריכה לחוות את טרלול השיפוצים של אחת משכנותיי הייתי דוקרת בובת וודו שלה בכל שעה עגולה. וזה לא שלא שמתי פתק בחדר המדרגות בו אני מתנצלת על הרעש וחוסר הנוחות. שמתי, אבל ברור לי לגמרי שכל שכן שנתקל בשלט שלי קילל אותי עד שיצא לו אבק של שבירת קיר מהנחיריים.
“צאי החוצה מהבית”, אומרים לי כולם, “למה את חייבת להישאר בבית כשמשפצים אצלך?”. ובכן, כי אני חולת שליטה בלתי נסבלת שלא אוהבת שינויים. ואם כבר במקרה אני חווה אחד כזה אני צריכה להשגיח ששום דבר לא יזוז ממקומו המיועד. אני הולכת אחרי אחמד ומנסה לטאטא את הררי החול שהוא יוצר לי במקום היחיד בו אני מרגישה בטוחה. אני הולכת אחרי אוסאמה ומחזירה דברים למקום כאחרונת המשוגעות. אני מנסה לשאול את עאבד תוך כמה זמן הרעש ייגמר בכל חמש דקות כאחרונת הנודניקיות בקופת חולים.
ואני מציעה קפה, מציעה עוגה, מציעה הפסקת סיגריה, זורקת לעברם את שתי המילים היחידות שאני יודעת בערבית כי אני רוצה להיות חלק מהחבר’ה. רק שבואו נודה על האמת, אני לא יכולה. אחמד, אוסאמה ועאבד הם לא חברים שלי. אני יושבת בביתי החם והנוח כשמפזר חום דבוק לי לרגליים והם לא. הם עובדים בעבודה הקשה הזו שכמעט אין אף יהודי ישראלי שמוכן לעבוד בה. להיות הקבלן כן, לעשות את העבודה השחורה, לא.
כי האמת היא שבעבודות הקשות והסזיפיות לא עובדים יהודים ישראלים. בשטיפת הכלים, בטיפול בזקנים, בחקלאות ובבניית בתים, עובדים האנשים שהמדינה הזו רוצה לסלק מכאן. לא רק את אחמד ואוסאמה, אלא את מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן. ואל תגידו לי שיש מספיק אנשים שמחפשים עבודה כי את העבודה שלהם אף אחד לא מוכן לעשות.
