הסיפור העיתונאי על האמן בועז ארד, שהתאבד ביום שישי האחרון, לאחר שפורסם באתר “מאקו” תחקיר אודות רומנים שניהל עם תלמידות בזמן שלימד בתיכון תלמה ילין, הוא סיפור עיתונאי ראוי. למה? כי יש מתלוננות, יש נפגעות ויש מי ששילמו מחיר על הרומנים האסורים הללו. למה עוד? כי בועז ארד המשיך ללמד והוא היה מורה של עוד תלמידות שהיו עלולות להיפגע.
לא הכרתי את בועז ארד ז”ל, אבל לפי תגובתו בתחקיר ניכר היה שהוא יצור רגיש ומיוחד שחשב שהוא מאוהב בנערה בת ה-16. ניכר כי הוא הבין שביצע מעשה לא ראוי וניכר כי קלט שהכתבה אודותיו הולכת להתפרסם רק מהסיבה הפשוטה שכל העובדות בה היו נכונות.
מערכות היחסים בין ארד לתלמידותיו לא היו צריכות לקרות. גם אם התלמידה התאהבה במורה הנערץ עליה וגם אם היא פיתתה אותו וידעה בדיוק מה היא עושה.
ההתאבדות של ארד היא שפיטה עצמית במקום שבו בית המשפט כבר לא יכול היה לעשות זאת. ההתאבדות של ארד היא גם מאוד עצובה, בעיקר בגלל תחושות אשם שככל הנראה הוא הותיר אחריו, תחושות שנושאים עימם המתלוננות, מפרסמי התחקיר ובני משפחתו. משפחתו נשארה עתה גם עם עצב גדול על אובדן וגם עם חיצי האשמה על מעשיו. עליהם הוא לא חשב.
גם חשיפת שמו של ארד בכתבה הייתה ראויה. היום בעידן הרשתות החברתיות מאוד קשה לשמור על חיסיון ואם במקרה היה אתר “מאקו” משתמש בצמד המילים “מורה בכיר” במקום שמו של ארד זה היה יוצר עננה שחורה מעל שאר מורי בית הספר. המשמעות של לא להשתמש בשמו היא להשתיק, וכמו שכבר כולנו למדנו להבין בתקופה האחרונה, השתקה היא אסון. לכל מי שלוקח בה חלק.
ושלא תטעו, עיתונאים עושים טעויות. אני שונאת עיתונאים שמפרסמים כתבות חסרות ביסוס רק בשביל קליקים. אני שונאת עיתונאים חסרי מצפון ואני שונאת עיתונאים חסרי לב, אבל הרבה יותר מכך אני יותר שונאת ניצול מיני.
